אי אבחון חסימת מעי

קביעת האחריות על בית החולים

המחלוקת העיקרית בין הצדדים היו:

האם בוצע בירור ראוי בבית-החולים תל-השומר לשלילת הגורם לתלונות התובע והאם די היה בביצוע בדיקת צילום בטן או שמא נדרשה גם בדיקת CT עובר לשחרורו מבית-החולים?;

השנייה, האם בירור ראוי וממילא מתן טיפול מתאים בבית-החולים תל-השומר היה מייתר את הצורך בביצוע הניתוח או הכריתה ומהו הנזק שנגרם בהעדר הטיפול כאמור?

והשלישית, האם חל עיכוב בביצוע הניתוח בבית-החולים יוספטל והאם הצורך בביצוע הכריתה נבע כתוצאה מאותו עיכוב?

האם בוצע בירור ראוי בבית-החולים תל-השומר והאם די היה בביצוע בדיקת צילום בטן או שמא נדרשה גם בדיקת CT בטן עובר לשחרור התובע מבית-החולים?

חוות הדעת 

בחוות-דעת המומחה מטעם התובע בתחום הכירורגיה הכללית נקבע, כי תופעה של יצירת הידבקויות לאחר ניתוחי בטן, היא תופעה מוכרת וב- 60% מהמקרים בהם מופיעות תופעות קליניות, כגון כאבי בטן והקאות, חסימות המעיים נגרמות כתוצאה מהידבקויות;

במקרים החשודים לחסימה, נדרשת בדיקת צילום בטן ריק ובהעדר ממצאים בבדיקה כאמור, נדרשת בנוסף בדיקת CT בטן; כתוצאה מהאיחור באבחנה, התובע נותח באיחור של מספר ימים ומשכך, נדרש לכריתה וככל שהייתה מבוצעת בדיקת CT בטן במועד, עוד במהלך שהות התובע בבית-החולים תל-השומר, והוא היה מנותח, לא היה צורך בכריתת המעי הדק, אלא רק בשחרור ההידבקויות וממילא לא הייתה נגרמת לתובע כל נכות; סביר להניח, כי תחת הטיפול התרופתי שניתן לתובע בבית-החולים תל-השומר, עוצמת הכאבים פחתה, אך הממצא של המעי הכלוא לא חלף והא ראיה לכך, היא העובדה שבבית-החולים יוספטל הודגמה אותה תמונה קלינית והבדיקה הפתולוגית הדגימה דלקת חריפה וכרונית.

תימוכין לחוות-דעת המומחה מטעם התובע בתחום הכירורגיה הכללית ניתן למצוא בחוות-דעת המומחה מטעם בית-המשפט, ממנה עולה, כי לא נערך בירור ראוי בבית-החולים תל-השומר, שכן האבחנה שם התבססה על היסטוריה רפואית, בדיקה קלינית וצילום בטן בלבד, מבלי שנשללה אפשרות של חסימת מעיים בעקבות הניתוח הקודם, זאת הגם שלאחר קבלת טיפול תרופתי, המשיך התובע לסבול מהקאות מרובות ומכאבים ברום הבטן.

על-פי חוות-דעת המומחה מטעם בית-המשפט, היה על בית-החולים תל-השומר לבצע בדיקת CT בטן בנוסף לצילום הבטן, שכן רמת אמינות התוצאות בבדיקת צילום בטן עומדת על שיעור של כ-60% בלבד כשנצפית הרחבה ופלסים רבים של אוויר ונוזל ללא הרחבה של מעי גס, כך שגם אם התוצאה שלילית, אין בכך כדי לשלול אפשרות של חסימת מעיים; בפרט נאמרים הדברים, במקרים בהם המטופל עבר ניתוח בטן בעבר ומשחסימות מעיים על רקע ניתוחים, בעיקר ניתוחים גניקולוגיים וכריתת מעי גס או תוספתן, כבעניינו של התובע, מהוות כמות לא מבוטלת של כ- 60%-70% מחסימות המעיים.

בעדותו העניינית והקוהרנטית, עמד המומחה מטעם בית-המשפט על האמור בחוות-דעתו ואישר, כי לא היה די בביצוע בדיקת צילום בטן כדי לשלול הידבקויות; בית-החולים תל-השומר נדרש לבצע גם בדיקת CT בטן עובר לשחרור התובע מבית-החולים; בדיקת CT בטן יכולה ללמד על קיומה של חסימה ומיקומה וכן ללמד על עובי המעי ובכך לחתור לשלילת חסימה מכנית.

המומחה הטיב להסביר בעדותו, כי אמינות בדיקת צילום הבטן עומדת על שיעור של 60% עד 70% מהמקרים … ומשכך, "חייב תמיד לשלול הידבקויות" ולא להסתפק בביצוע בדיקת צילום בטן … הדברים נאמרים ביתר שאת, על-פי עדותו, בשים לב לכך שהסיבה העיקרית והשכיחה ביותר של חסימות מעיים היא ניתוחים קודמים, הגורמים להידבקויות … ובפרט בעניינו של התובע, אשר נותח לכריתת התוספתן באותו בית-חולים ומשהממצאים שעלו מהניתוח הקודם הדגימו "אפנדיקס מוגלה", המגדילים את הסיכוי ליצירת הידבקויות …

תימוכין לעדות המומחה מטעם בית-המשפט ניתן למצוא בחוות-דעת המומחה מטעם הצד השלישי בתחום הכירורגיה הכללית, ממנה עולה, ש- "כ- 70% מכל המקרים של חסימת מעיים דקים נגרמים בגלל הידבקויות, כך שנושא זה של חסימת מעיים הוא כל כך בסיסי שכל כירורג, בוודאי בכיר, מכיר מהפרקטיקה היומיומית".

תימוכין נוסף לעדות המומחה מטעם בית-המשפט בדבר סיכויים גבוהים להיווצרות הידבקויות אצל התובע וממילא לאפשרות סבירה של היווצרות חסימת מעיים, ניתן למצוא בעדות פרופ' שמואל, העד מטעם הנתבעת, שאישר בעצמו, כי התובע נכלל ב"קבוצת סיכון" "לפתח הידבקויות", העשויות "… לגרום לחסימת מעיים", בהינתן הניתוח הקודם שעבר לכריתת התוספתן כשנה לפני קבלתו בבית-החולים תל-השומר (עמוד 14 בשורות 9-24). ואכן, מתוצאות הבדיקה הפתולוגית עולה, כי חסימת המעיים נוצרה "על רקע הידבקויות" [ההדגשה אינה במקור].

חוות-דעת המומחה מטעם בית-המשפט, בכל הנוגע לחיוניות בדיקת CT בטן בנסיבות הנדונות, נתמכת בספרות הרפואית כמפורט בחוות-הדעת. בהקשר זה יוער, כי הנתבעת הפנתה לספרו של שוורץ, ""PRINCIPLES OF SURGERY [מהדורה 8 משנת 2005 בעמוד 1029], ממנו עולה, כי האבחנה של חסימת מעי דק מאושרת על-ידי בדיקת רדיוגרפיה (צילום). דא עקא, שעוד עולה מהספר, כי הדברים האמורים נכונים "usually", קרי בדרך-כלל ולא בכל המקרים, וכפי שהמומחה הבהיר בעדותו בהקשר זה, "usually but not always", בעוד שבמקרים בהם למטופל עבר רפואי של ניתוח בטן קודם, הספרות קובעת, כי האבחנה בבדיקת צילום בטן איננה אבחנה מספקת.

אכן, אין חולק בין הצדדים, כי על-פי ספרו של "סביסטון" [מהדורה 20 משנת 2017], אליו הפנתה הנתבעת, "אין צורך להשתמש ב- CT" ודי בביצוע בדיקת צילום בטן. אולם על-פי לשון הספר, דברים אלה נכונים אך לשלב ההתחלתי, קרי "לצורך האבחנה הראשונה", בעוד שכפי שהמומחה הבהיר בהקשר זה ועדותו לא נסתרה, כי בדיקת CT בהחלט נדרשת בשלב מאוחר יותר, ככל שהתוצאה של בדיקת צילום בטן נמצאה שלילית.

הא ראיה לכך, שלא היה די בבדיקת צילום בטן בלבד, היא גם העובדה, שבדיקת ה- CT שנערכה בבית-החולים יוספטל, לאחר בדיקת צילום הבטן התקינה, הדגימה ממצאים של "מיימת" [ההדגשה אינה במקור], אשר העלו חשד ל- "חסימה חלקית יתכן על רקע הידבקויות בעקבות האפנדקטומיה" [ההדגשה אינה במקור] ובמסגרת סקירה חוקרת לבטן אף אובחנה בסופו של דבר חסימת מעיים.

כך או אחרת, לא ניתן ללמוד מתוצאת בדיקת צילום הבטן על העדר ממצאים, שכן בבדיקה הודגם "איליוס קל לא ספציפי" [ההדגשה אינה במקור].

ראו בהקשר זה עדות המומחה מטעם בית-המשפט, לפיה בתוצאה תקינה "אין סימנים" (עמוד 57 בשורות 18-19); בעוד שתוצאה של "אליאס לא ספציפית", אשר הודגמה בבדיקת צילום הבטן בבית-החולים תל-השומר, "מראה תמונה של… איזושהי חסימה מסוימת חלקית…", הגם ש- "לא ברור מאיזה סיבה…" [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 47 בשורות 1-3) ומדובר בתוצאה שאמורה "להדליק עוד איזה 2-3 נורות אצל הכירורג" [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 47 בשורות 17-19 וראו גם עמוד 49 בשורה 33 – עמוד 50 בשורה 3, עמוד 54 בשורות 10-11 ועמוד 61 בשורות 1-9).

אומנם, אין חולק בין הצדדים, כי התובע שוחרר מבית-החולים תל-השומר ללא סימפטומים, זאת הגם שהטיפול התרופתי האחרון ניתן לו פרק זמן של כאחת-עשרה שעות עובר לשחרורו מבית-החולים (עדות העד מטעם הנתבעת בעמוד 15 בשורות 5-21) וכך גם, המומחה מטעם בית-המשפט אישר, כי כאבי בטן והקאות עשויים להופיע כתוצאה ממגוון גורמים, לרבות הרעלת מזון; לא ניתן לשלול אפשרות שהתובע לא סבל מחסימת מעיים כלל בעת אשפוזו בבית-החולים תל-השומר; לא ניתן לשלול אפשרות שככל שסבל מחסימה, ולו חלקית, הרי שהיא השתחררה בשלב בו הוא שוחרר מבית-החולים וכן אישר, כי ממילא לא מטפלים בחסימה חלקית שהשתחררה (עמוד 44 בשורות 21-24 ועמוד 46 בשורות 23-26).

אלא, שהמומחה מטעם בית-המשפט גם הבהיר בחוות-דעתו, כי עוצמת הכאבים אומנם פחתה בעת שהתובע שוחרר מבית-החולים תל-השומר, אך זאת לנוכח הטיפול התרופתי בנוגדי חומציות בקיבה ובנוזלים, בעוד שהפתולוגיה האמיתית שנוצרה על רקע הניתוח הקודם כלל לא טופלה בבית-החולים. כך גם, חזר המומחה והסביר בעדותו, כי עוצמת הכאבים פחתה כתוצאה מהטיפול בבית-החולים תל-השומר, שכלל מתן תרופות סימפטומטיות המיועדות להקטנת פעילות המעי וניקוז הקיבה, צום מוחלט וזונדה, שממילא מדכאים את הסימפטומים וגורמים ל- "מיסוך של הפתולוגיה" [ההדגשה אינה במקור], זאת להבדיל מטיפול בפתולוגיה עצמה על רקע הניתוח הקודם (עמוד 9 בשורות 4-6, עמוד 44 בשורות 29-32, עמוד 45 בשורות 1-3, עמוד 46 בשורות 5-7, עמוד 52 בשורות 14-17 ובשורות 25-29, עמוד 54 בשורות 10-15 ועמוד 59 בשורות 7-8).

מכאן אישר המומחה מטעם בית-המשפט, שגם אם חלה הטבה סימפטומטית, אין בכך כדי ללמד בהכרח על "הטבה אנטומית" (עמוד 45 בשורות 4-5, 12-14 ו- 23-33) ובפרט נאמרים הדברים, בהינתן העובדה, שהתובע שוחרר מבית-החולים פחות מיממה לאחר קבלת הטיפול הסימפטומטי ומשלא ניתן לשלול אפשרות של חסימה חלקית בלבד, אשר עוצמת הכאבים בעטיה ממילא פחותה (עמוד 46 בשורות 5-7 ועמוד 49 בשורות 18-29).

ראו בהקשר זה, גם עדות המומחה מטעם הצד השלישי בתחום הכירורגיה הכללית. אומנם המומחה העיד, כי התובע לא סבל מחסימת מעיים בעת ששוחרר מבית-החולים תל-השומר, זאת בהעדר כאבים במשך כאחת-עשרה שעות עובר לשחרורו מאותו בית-חולים, כמו גם במשך שלושה ימים לאחר שחרורו מבית-החולים, וכן משהחל לסבול מכאבים פתאומיים רק בסמוך לפני קבלתו בבית-החולים יוספטל (עמוד 24 בשורות 24-27, עמוד 26 בשורות 13-16 ועמוד 31 בשורות 20-23), וזאת ללא הטבה במצבו גם לאחר קבלת הטיפול התרופתי.

עם זאת, המומחה מטעם הצד השלישי גם העיד, כי שאלת הכאבים אינה השאלה הרלוונטית היחידה, ובעת השחרור מבית-החולים, יש גם לבדוק האם המטופל אכל ושתה והאם מערכת העיכול עובדת כְּתִקְנה (עמוד 24 בשורות 30-33 וראו גם בעמוד 32 בשורות 30-31) והוסיף ואישר, כי אין כל אינדיקציה ברשומה הרפואית מבית-החולים תל-השומר לכך שמערכת העיכול של התובע עבדה כְּתִקְנה (עמוד 29 בשורות 8-10).

תימוכין לאמור ניתן למצוא בעובדה שהתובע אושפז בבית-החולים תל-השומר במועד מאוחר לאירועים מושא התביעה ולעומת האשפוז במועדים הרלוונטיים לתביעה, שם לא ניתנה כל התייחסות לתקינות פעילותה של מערכת העיכול, באשפוז במועד המאוחר בבית-החולים ניתנה התייחסות כאמור, נרשם ברחל בתך הקטנה, כי ה- "יציאות תקינות" (העתק מהרשומה הרפואית מיום 24.9.12 צורף לראיות מטעם התובע) והדבר אינו אלא בבחינת הודאת בעל-דין.

זאת ועוד, המומחה מטעם הצד השלישי הוסיף ואישר באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי "עצם העובדה שאין יותר כאבים היא עדיין לא ערובה שהחסימה השתחררה…" [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 32 בשורות 6-20); "הרחבה קלה של לולאות מעי. זה יכול להחשיד…" [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 30 בשורות 17-18) וכן "כשיש הרחבה קלה של לולאות מעי… דבר אחד בטוח, זה לא צריך להיות… ממצא לא כשר… " [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 30 בשורות 18-25 ועמוד 39 בשורות 30-32).

למעלה מכך, המומחה מטעם הצד השלישי אף אישר, כי הוא סבור, ש"גם בתל השומר הייתה לו חסימת מעיים. כזאת או אחרת זה לא היה food poisoning. זו הייתה טעות באבחנה שם… הבעיה היא אותה הבעיה. היא הופיעה די מוקדם… בדיעבד אני חושב שגם שם הייתה חסימת מעיים…" [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 26 בשורות 18-24 ובעמוד 29 בשורה 26).

מכל מקום, המומחה מטעם בית-המשפט הוסיף והעיד, כי גם אם חלה הטבה במצב המטופל, עדיין נדרשת אבחנה ברורה כתנאי לשחרור מבית-החולים וללא בירור מתאים וממילא ללא אבחנה בטרם שחרורו מבית-החולים, לא ניתן לדעת האם סבל אותה העת מחסימת מעיים, אם לאו (עמוד 44 בשורות 8-16, עמוד 45 בשורות 15-22, עמוד 46 בשורות 14-20, עמוד 50 בשורות 11-18, עמוד 52 בשורות 30-33 ועמוד 53 בשורות 1-5).

נזק ראייתי

כבר נפסק בהקשר זה, כי "… נזק ראייתי מתרחש כאשר בעקבות התרשלות הנתבע נמנעה מן התובע ראיה בעלת פוטנציאל להוכחת יסוד מתביעתו. במצב דברים זה על הנתבע מוטלת אחריות לאובדן הראיה – אחריות אשר במקרים מתאימים תצדיק העברת נטל השכנוע מכתפיו של התובע לכתפי הנתבע, כך שאם בסוף המשפט כפות המאזניים יוותרו מעוינות, יזכה התובע בתביעתו.

הווה אומר, מניעת האפשרות מהתובע להוכיח יסוד או יותר מיסודות העוולה עליה הוא סומך בשל מחדלי הנתבע, תקים חזקה לפיה הראייה הייתה תומכת בגרסתו של התובע ביחס לאותה טענה, ונטל השכנוע עובר לכתפי הנתבע להפריך חזקה זו…" [ת.א. (מחוזי חיפה) 8929-12-16 פלונית נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 1.11.21)].

עוד נפסק, כי העיקרון שביסוד העברת נטל השכנוע מתפרש גם על "מקרה של רשלנות מצד הנתבע באי קיומן של בדיקות רפואיות, אשר לו בוצעו יכולות היו להצביע על גורמים לנזק… משנמנע הרופא מלבצע את הבדיקה, גרם בכך נזק ראייתי והועבר אליו הנטל לשכנע באותו שלב, בו נמנע מלבצע את הבדיקה…" [ההדגשה אינה במקור] [ע"א 916/05 שרון כדר נ' פרופסור יובל הרישנו (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 28.11.07)].

מן הכלל אל הפרט. בענייננו אני סבורה, כי הנתבעת התרשלה כלפי התובע בכך שנמנעה מלבצע בדיקת CT בטן וכפועל יוצא מכך, נמנעה מן התובע ראיה בעלת פוטנציאל להוכחת קשר סיבתי בין העדר ביצוע הבדיקה בפועל לבין הצורך בכריתת המעי הדק.

כך או אחרת, המומחה מטעם בית-המשפט אישר בעדותו, כי האבחנה של Food Poisoning (הרעלת מזון) עמה שוחרר התובע מבית-החולים תל-השומר כלל לא הוכחה, שכן לא בוצעו בדיקת צואה ובדיקה בקטריאלית מהזונדה (עמוד 48 בשורות 22-25), בעוד שהתמונה הקלינית בקבלת התובע בבית-החולים יוספטל, כשלושה ימים בלבד לאחר שחרורו מבית-החולים תל-השומר, הייתה זהה לתמונה הקלינית בבית-החולים תל-השומר (עמוד 46 בשורות 11-13, עמוד 58 בשורות 8-22 ועמוד 61 בשורות 12-17).

ראו בהקשר זה גם מכתב שחרור מבית-החולים יוספטל, שם נרשם – "אושפז בתל השומר מלפני שבוע עקב אותה תמונה ושוחרר אחרי טיפול סימפטומטי…" [ההדגשה אינה במקור] (העתק מהמכתב צורף לראיות מטעם התובע).

פרופ' שמואל, העד מטעם הנתבעת, אף אישר בעצמו, כי "היה ברור בדיעבד, שזה לא היה קלקול קיבה…" [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 18 בשורות 20-24), היינו, כי האבחנה בבית-החולים תל-השומר הייתה שגויה והדברים מדברים בעד עצמם.

הנה כי כן, המומחה מטעם בית-המשפט עמד בעדותו על האמור בחוות-הדעת בכל הנוגע להעדר טיפול ראוי בבית-החולים תל-השומר; עדותו עניינית, מנומקת, קוהרנטית ומבוססת דיה, שכן היא נתמכת הן בתיעוד הרפואי בעניינו של התובע והן בספרות הרפואית ולא זו בלבד שהעדות לא נסתרה על-ידי הנתבעת, אלא שכמפורט לעיל, היא אף נתמכה בעדות העד מטעמה כמו גם בעדות המומחה מטעם הצד השלישי.

לפיכך ומששוכנעתי, כי אין בחוות-דעת המומחה מטעם בית-המשפט מסקנות שאינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת של ההיגיון, מצאתי לאמץ מסקנותיה, התומכות כאמור במסקנות חוות-דעת המומחה מטעם התובע בתחום הכירורגיה הכללית בסוגיה הנדונה.

מכאן, מצאתי לקבוע, כי התובע הרים את הנטל להוכיח, ברמה הנדרשת במשפט האזרחי, שבבית-החולים תל-השומר לא נערך בירור ראוי לשלילת הגורם לתלונות וכי לא היה די בביצוע בדיקת צילום בטן, שכן בנסיבות העניין נדרשה גם בדיקת CT בטן עובר לשחרורו מבית-החולים.

עם זאת, בכך לא סגי ועל בית-המשפט להוסיף לבחון האם קיים קשר סיבתי בין העדר הבירור כאמור לבין הצורך בביצוע הפרוצדורה הכירורגית והאם נגרם נזק בעטיו של אותו מחדל.

שאלת הקשר הסיבתי

האם בירור ראוי וממילא מתן טיפול מתאים בבית-החולים תל-השומר היה מייתר את הצורך בביצוע הפרוצדורה הכירורגית והאם נגרם נזק בהעדר הבירור כאמור?
בחוות-דעת המומחה מטעם התובע בתחום הכירורגיה הכללית נקבע, כי סביר להניח, שאילו הייתה מתבצעת בדיקת CT בבית-החולים תל-השומר והתובע היה מנותח במועד, לא היה צורך בכריתת המעי הדק, אלא רק בשחרור ההידבקות.

בחוות-דעת המומחה מטעם הנתבעת בתחום הכירורגיה הכללית כל שנקבע מנגד, כי חסימת המעיים מושא התביעה כלל לא הייתה קיימת במועד בו שוחרר התובע מבית-החולים תל-השומר וממילא שאין קשר בין כריתת המעי בפועל לבין הטיפול שניתן לתובע בבית-החולים תל-השומר; חסימת המעיים נוצרה אך בסמוך לפני קבלת התובע לבית-החולים יוספטל, שם חל עיכוב בביצוע הניתוח ואילו הניתוח היה מבוצע שם במועד מוקדם יותר, קיימת סבירות גבוהה שניתן היה להימנע מכריתת קטע המעי הדק.

היינו, שעל-פי חוות-דעת המומחה מטעם הנתבעת בתחום הכירורגיה הכללית, חסימת המעיים מושא התביעה כלל לא הייתה קיימת בעת שהתובע שוחרר מבית-החולים תל-השומר; חוות-הדעת אינה מתייחסת לאפשרות שניתן היה לאבחן את חסימת המעיים בבית-החולים תל-השומר וממילא גם אינה מתייחסת לשאלת הקשר הסיבתי בין העדר האבחנה כאמור לבין הצורך בכריתת המעי הדק.

אלא, שכמפורט לעיל בהרחבה, שוכנעתי, כי התובע הרים את הנטל להוכיח, שלא נערך בירור ראוי בבית-החולים תל-השומר ומנגד, הנתבעת, אשר הנטל הועבר לכתפיה בסוגיה הנדונה, כשלה מלהוכיח טענתה, לפיה חסימת המעיים מושא התביעה כלל לא הייתה קיימת בעת שהתובע שוחרר מבית-החולים.

מכאן ובהעדר התייחסות בחוות-דעת המומחה מטעם הנתבעת בתחום הכירורגיה הכללית לשאלת הקשר הסיבתי בין העדר אבחנה של חסימת מעיים בבית-החולים תל-השומר לבין הצורך בכריתת המעי הדק בבית-החולים יוספטל, חוות-דעת המומחה מטעם התובע בתחום הכירורגיה הכללית בעניין זה ממילא לא נסתרה באותה סוגיה.

מכל מקום, חוות-דעת המומחה מטעם התובע בכל הנוגע לסוגיית הקשר הסיבתי נתמכת בחוות-דעת המומחה מטעם בית-המשפט, לפיה יתכן שאבחון מוקדם ונכון היה מונע ניתוח חירום וכריתה של המעי הדק וכי לאחר הניתוח הדחוף נוצר בקע בצלקת ואפשרות לסיבוך עתידי ומתמשך על רקע הידבקויות נוספות ורבות יותר עם פגיעה בתפקוד המעי הדק.

המומחה מטעם בית-המשפט לא נחקר בעדותו בסוגיית הקשר הסיבתי וכך גם חוות-דעתו בהקשר זה ממילא לא נסתרה.

מכאן, מצאתי לקבוע שהתובע הרים את הנטל להוכיח גם קיומו של קשר סיבתי בין העדר האבחנה בבית-החולים תל-השומר לבין הצורך בכריתת המעי הדק בבית-החולים יוספטל.

רשלנות בית החולים עקב אי אבחון חסימת המעי

הנתבעת הפרה חובתה כלפי התובע, שעה שנמנעה מלחקור ומלדרוש בעניינו וכפועל יוצא מכך, נמנעה מלשלול חסימת מעיים, זאת חרף אינדיקציות ברורות, כמפורט לעיל בהרחבה; בהפרת חובתה כאמור הביאה הנתבעת לאיחור באבחון חסימת המעיים וממילא לאיחור במתן הטיפול הרפואי עד לכדי מצב בו נדרשה כריתת חלק המעי הדק.

על כן בית משפט חייב את בית החולים לפצות את התובע בסכומים ניכרים.

להתייעצות עם עורך דין לרשלנות רפואית אתם מוזמנים להתקשר אלינו בטלפון 03-6952017 או למלא טופס צור קשר: