תביעה בעניין עובדים זרים

תביעה בעניין עובדים זרים

בתי הדין לעבודה

 בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו  עב 007884/04

בפני:
כב' השופטת מיכל לויט
נ.צ. מר עמיר

נ.צ. מר גמליאל

16/11/2006

בעניין:
אלברטו רג'ינה

ע"י ב"כ
עו"ד רונקין יואב
התובעת

נ  ג  ד

   1 . כהן זולי

2 . מזרחי כרמלה

ע"י ב"כ
עו"ד קורי שמעון
הנתבעות
פסק – דין

 1.         בפנינו תביעה לתשלום הפרשי שכר מינימום; גמול עבודה בשעות נוספות ובשעות המנוחה; פדיון דמי הבראה וחופשה שנתית; פיצויי פיטורים ופיצויי הלנה בגינם; יתרת שכר וכן לפיצויי הלנת שכר מולן, בגין איחורים נטענים בתשלום שכרה של התובעת מידי חודש.

 2.         התובעת, עובדת זרה, אזרחית הפיליפינים, הועסקה על פי הנטען על ידי הנתבעות כעובדת סיעודית עבור הנתבעת 1, כאשר בתה, הנתבעת 2, היתה בכל התקופה הרלבנטית לתביעה, יחד עם הנתבעת 1, מעסיקתה של התובעת ומי שבפועל שילמה את שכרה.

 3.         בתצהיר עדותה הראשית פירטה התובעת כי הועסקה אצל הנתבעות החל מיום 8.4.03 ועד ליום 20.4.04, כעובדת סיעודית של הנתבעת 1 ולמעט ביומה החופשי התגוררה בביתה של הנתבעת 1.

             עוד פירטה כי הועסקה על ידי הנתבעות 6 ימים בשבוע, מיום ראשון בשעה 19:00 ועד יום שבת בשעה 19:00, כך שניתן לה יום חופשי אחד במשך השבוע, היינו, ממוצאי שבת ועד יום ראשון בשעה 19:00.

             לעדותה, היקף עבודתה היומי היה מהשעה 08:00 בבוקר ועד 21:00 בערב, כאשר אף הפסקות הצהריים נמנעו ממנה לעיתים קרובות מאחר והיתה צריכה לטפל בנתבעת 1 אשר לרוב לא היתה ישנה בצהריים. לטענתה, לעיתים קרובות היתה צריכה לשרת את הנתבעת 1 לאחר 21:00 בערב ובמשך שעות הלילה המאוחרות, שכן הנתבעת 1 היתה זקוקה למים ותרופות. אף בשעות בהן הנתבעת 1 נחה, היה עליה לפקח עליה ולעמוד לרשותה כך שנדרשה להישאר בבית לידה.

             במסגרת עבודתה נדרשה התובעת לעדותה לעסוק בעבודות סיעודיות עבור הנתבעת 1 אשר בשל גילה המתקדם (84) ובשל מחלתה היתה זקוקה לסיוע צמוד. כך היתה הנתבעת 1 זקוקה לסיועה הצמוד בביצוע פעולות היומיומיות כגון הליכה, רחצה, הכנת אוכל בבוקר ובערב, סיוע בלבוש, החלפת חיתולים, קניות, ביצוע מסאז'ים וכיוצ"ב.

             בנוסף לכך נדרשה לבצע את כל עבודות הבית, לרבות נקיון, קניות, לקחת את הכביסה לחנויות ניקוי וכיוצ"ב הן עבור הנתבעת 1 והן עבור בתה של הנתבעת 1, אסתר כהן, אשר התגוררה עימה. מידי שבוע או שבועיים נתבקשה על ידי הנתבעת 2 לבצע קניות אף עבורה ולהביאם לביתה.

            לטענתה, בגין עבודתה המאומצת שולם לה שכר חודשי בסך של 500$ בתוספת דמי כיס שבועיים של 80 ש"ח, שכר הנמוך משכר המינימום הקבוע בחוק.

             כמו כן, הנתבעות לא שלמו לה את שכרה בגין החודש האחרון לעבודתה, חלק משכר עבודה בגין חודש 3/04, גמול שעות עבודה בשעות המנוחה, דמי הבראה ופדיון חופשה.

             בנוסף העידה כי הנתבעות הלינו את שכר עבודתה בכך שהסכום החלקי אשר כן שולם, שולם מידי חודש באיחור ניכר. כך למשל משכורתה בגין חודש 5/03 – שולמה ב-15.6.03, שכר 6/03 – שולם ב-15.7.03, שכר 7/03 – שולם ב-24.8.03, שכר 8/03 – שולם ב-15.9.03, שכר 9/03 – שולם ב-23.10.03, שכר 10/03 – שולם ב-19.11.03, שכר 11/03 – שולם ב-19.12.03, שכר 12/03 – שולם ב-28.1.03, שכר 2/04 – שולם ב-28.3.04 ושכר 3/04 – שולם חלקית ב-16.5.04.

             התובעת טענה כי נהגה לשלוח את שכר עבודתה למשפחתה אשר נמצאת בפיליפינים, כך שהלנת שכרה מידי חודש גרמו לה ולמשפחתה נזקים כבדים ועגמת נפש.

             לעדותה, במהלך שנת 04' פנתה אל הנתבעות וטענה בפניהן כי שכר העבודה אשר משולם לה הינו נמוך מדי. הנתבעות הסכימו להעלות את שכרה ב-50$ בלבד, סכום אשר ממילא נמוך משכר המינימום. מאחר ופניותיה לא הועילו, לא היה בידיה ברירה אלא להתפטר מעבודתה, על פי יעוץ משפטי שקיבלה כי יש לראות בכך כפיטורים בהתאם לסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, שכן לא ניתן לצפות ממנה להמשיך בעבודתה כאשר משלמים לה שכר הנמוך מן הקבוע בחוק.

 4.         הנתבעת 2 העידה בתצהירה כי אמה בת 83, הינה אישה סעודית אשר מתניידת על ידי כסא גלגלים ואיננה מסוגלת  לדאוג לעצמה.

             לעדותה, התובעת עבדה אצלה בבית אמה כמטפלת סיעודית עבור אמה בלבד.

             עוד העידה כי תקופת עבודתה של התובעת היתה שנה בלבד עד שהחליטה להתפטר מתפקידה.

             שכרה של התובעת נקבע על ידי החברה דרכה הגיעה אליהם ועמד על 500$ בחודש.

            כמו כן, במידה והתובעת היתה נשארת בבית אמה במוצאי שבת היתה התובעת מקבלת תוספת שכר של 50$ למשכורתה.

             לעדותה, התובעת במהלך שעות עבודתה לא טיפלה כלל וכלל באמה כראוי ולמעשה רוב הזמן היתה משוחחת בטלפון עם חברותיה ובכך הסבה להם נזקים כספיים. התובעת אף סירבה להוציא את אמה לטיולים מחוץ לבית בטענה כי אמה שמנה מידי ולכן קשה לה לצאת ולטייל עמה בחוץ באויר הצח.

 עבודתה היחידה של התובעת במהלך יום עבודה טיפוסי היתה להחליף חיתול לתובעת פעם ביום, מידי פעם להביא תרופות לאמה (לא כל יום) ומידי פעם (לא כל יום) עבודות ניקיון חלקיות. לעדותה, היא מעולם לא עסקה בעבודות גיהוץ וכן לא עשתה מסאג'ים לנתבעת 1 או לה. כמו כן מעולם לא עשתה כביסה לנתבעות.

 עוד לעדותה של הנתבעת 2, היא זו שהיתה מבשלת לאמה את הארוחות החמות והתובעת כלל לא בישלה לאמה או לה ארוחות.

 עוד העידה כי שולמו לתובעת במסגרת שכרה גם דמי כיס שבועיים של בין 80 ל-100 ש"ח בשבוע, בנוסף לשכרה.

 לטענתה, מעולם לא הלינה את שכרה של התובעת, אלא התובעת היא זו שהתעקשה לקבל את שכרה, (לו היא הסכימה), בדולרים ולכן היתה צריכה להמיר את השקלים לדולרים והתשלום אולי התעכב במספר ימים.

 הנתבעת 2 העידה עוד כי מחברת כח אדם דרכה הגיעה אליהם התובעת נמסר כי עם תום שנת עבודה יש להעלות את שכרה ב-50$ בחודש ולכן עם תום שנת עבודתה של התובעת הציעו לתובעת להעלות את שכרה ב-50$ בחודש, אך התובעת סירבה להעלאת השכר הנדונה והחליטה מטעמיה להתפטר מעבודתה. לכן אינה זכאית לפיצויי פיטורים.

 עוד טענה כי התובעת במהלך שנת עבודתה לנה, אכלה ושתתה, שוחחה בטלפון ועוד הוצאות רבות, כגון בגדים רבים שקנתה לה ולכן  יש לקזז את כל סכומי ההוצאות הנ"ל שהוצאו על התובעת מסכום התביעה.

 עוד נטען מטעם הנתבעות כי עבודה זו של מטפלת סיעודית הנה עבודה של משרת אמון אישי ומאחר והתובעת הלכה למעשה התגוררה אצל הנתבעת 1 ופעמים רבות נשארה לבד בבית ללא כל פיקוח עליה, אין היא זכאית לתשלום עבור עבודה כביכול בשעות נוספות ואין במקרה הנדון תחולה לחוק שעות עבודה ומנוחה.

 עוד טענה כי שכרה של התובעת, כולל כל התוספות להן זכתה במסגרת עבודתה: מגורים, מזון, שתיה, טלפון, ביגוד ועוד, הינו מעבר לשכר המינימום.

 עוד לטענתה, פעמים רבות היתה הולכת עם התובעת הולכת למרכזי קניות מזון (סופרמרקט) והיתה קונה מצרכים ככל העולה על רוחה. כמו כן מסרה לתובעת בגדים של בתה שהיו ממש חדשים. לטענתה, התובעת שהיתה כבת בית אצלהם, אכלה משולחנם וחיה עמהם במשך שנה גומלת עימן רעה תחת טובה ויורקת לבאר ממנה שתתה בניסיון להתעשר על חשבונן למרות שאין ידן משגת לשלם את הסכומים הנתבעים.

 הנתבעת 2 ציינה כי הינה אישה אלמנה וערירית ומתפרנסת מקצבת נכות של המוסד לביטוח לאומי. לטענתה, גם את תשלום שכרה של התובעת ידה לא היתה משגת לוליא קבלו סיוע מהמוסד לביטוח לאומי בתשלום שכרה.

 5.         התובעת והנתבעת 2 נחקרו בפנינו על תצהיריהן.

           תקופת העבודה

6.         גירסתה של התובעת כפי שפורטה בתצהירה לגבי תקופת העבודה נסתרה מניה וביה בעדותה בפנינו.

 בחקירתה הנגדית השיבה התובעת, באופן ברור, כי עבדה אצל הנתבעות מיום 8.4.03 ועד 20.3.03:

            " ש.    האם זה נכון שהיא עבדה אצל כרמלה וזולי במשך שנה?

ת.        עבדתי אצל כרמלה כמעט שנה מ-4/03 עד 4/04. התחלתי ב-8.4.03 וסיימתי ב-20.3.04."

            (עמ' 5 לפרוטוקול, ש' 11-10).

 אף מבלי להתייחס לאמירתה של התובעת כי עבדה כמעט ("Almost") שנה, אמירה ממנה ניסתה לחזור משעמדה על משמעותה, הרי שהתובעת עצמה נקבה בתקופות העסקתה המדוייקת: מ-8.4.03 ועד 20.3.04.

             די בכך כדי לקבוע את תקופת העבודה כאמור.

             איננו מקבלים את טענתו של ב"כ התובעת בסיכומיו כי מדובר כביכול בטעות הקלדה. הדברים נאמרו באופן ברור בפנינו ומייד משנאמרו ביקשה התובעת לחזור מהם, באמירה כי התכוונה ל"קצת יותר משנה".

 לא למותר עוד לציין כי לא התבקש מטעם התובעת, בכל שלב לאחר קבלת פרוטוקול הדיון, את תיקונו.

             לא סברנו גם כי יש באותו אישור שצורף לתצהירה של התובעת כדי להעיד על מועד סיום ההעסקה. מדובר בטופס המופנה למשרד הפנים עליו חתמה הנתבעת 2 והמעיד על עצם סיום ההעסקה ועל כך שהתובעת היא שהפסיקה את עבודתה, אולם לא צויין  בו מועד סיום העבודה.

             בנוסף, מהרישום נספח ב' לתצהירה של התובעת עולה כי התובעת לא ציינה בו כלל את משכורת חודש אפריל 04' (כמשכורת שלא שולמה לה כטענתה).

                      יצויין עוד כי סיום העבודה ב-20/3 תואם גם את השכר ששולם לתובעת בגין חודש זה (עבור 3 שבועות), בסך של 400$.

 הנתבעת 2, אף שלא הציגה רישומים בדבר תקופת ההעסקה השיבה באופן נחרץ כי לא נותרה חייבת לתובעת דבר בגין משכורת:

 "שלמתי לה את כל המשכורות. לא חסרה שום משכורת. הכל היא קיבלה".

 (עמ' 10 לפרוטוקול, ש' 24).

 עדותה זו של הנתבעת 2, אשר השיבה באופן פשוט וישיר לכל אשר נשאלה (אף כשהדברים לא פעלו לטובתה), שכנעה אותנו בכנותה.

 פיצויי פיטורים

7.         סיום העבודה היה לפני תום שנת עבודה וביזמתה של התובעת, כאשר אף הוצע לה המשך העסקה תוך תוספת שכר (על פי המוסכם מראש).

 התובעת היתה ערה לכך ובכל זאת ביקשה לסיים את עבודתה.

 8.         חוק פיצויי פיטורים התשכ"ג-1963 קובע, בסעיף 1, כי מי שעבד שנה אחת ברציפות ופוטר זכאי לקבל ממעבידו שפיטרו פיצויי פיטורים.

 סעיף 3 דן בפיטורים סמוך לפני סוף שנת עבודה ראשונה וקובע כי יראו אותם, אם לא הוכח היפוכו של דבר, כאילו נעשו מתוך כוונה להמנע מחובת תשלום פיצויי פיטורים.

 סעיף 11 לחוק דן בהתפטרות אחרת שדינה כפיטורים והמזכה בתשלום פיצויי פיטורים, אולם הוראותיו של סעיף 3, הדן בפיטורים סמוך לתום שנת עבודה, אינן חלות לגביו.

 לפיכך, לא קמה לתובעת זכאות לפיצויי פיטורים.

 9.         אולם, אף אם היינו רואים את התובעת כמי שהשלימה שנת עבודה ואז התפטרה, הרי שעדיין, יש לתת את הדעת לנתונים שפעלו למעשה ולא לנתונים רדומים שיכלו לפעול, אך לא הם היו אלה שמחמת קיומם התפטר העובד (דב"ע לו/123-3 מ"י נ' שלום לבבי פד"ע ח' 261).

 10.       לא שוכנענו בעניינה של התובעת כי התפטרותה היתה אכן עקב תנאי עבודה גרועים כפי שנטען.

             אף לעדותה של התובעת עצמה, היא לא התפטרה עקב תנאי עבודה גרועים:

            " ש.    האם זה נכון שאחרי שנה התפטרת מעבודתך?

ת. כן. חודש לפני שתוקף הויזה שלי פקע בקשתי מהסוכנות להודיע לכרמלה שאני צריכה לגמור את הזמן של הויזה שלי וזה הזמן שכרמלה וכל המשפחה ידעו שאני צריכה לעזוב את אמם. כשבקשתי רשות לעזוב את אמם אחרי שנה כרמלה לא נתנה לי לעזוב משום שהיא אמרה שהיא יודעת שהחוזה שלי איתם הוא לשנתיים. הם לא ידעו שהחוזה שלי הוא רק לזמן הויזה שלי ואם הויזה שלי פוקעת אז אני יכולה לעזוב את אמם בכל זמן ואז לא קבלתי את שכר מרץ כשעזבתי את אמא של כרמלה בחודש אפריל.

 ש.        האם זה נכון שהחלטת לעזוב על דעת עצמך?

ת.        כן.

 ש.        האם נכון שהוצע לך 50$ העלאה כדי שתשארי?

ת.        כן."

 וכן:

"ש.     האם סרבת להצעה של ההעלאה?

ת.        כן. סרבתי להצעה להעלות את שכרי ל-550$.

 ש.        האם זה נכון שבסוכנות שדרכה הועסקת יש חוזה סטנדרטי שמדבר על 500$ לשנה הראשונה ו-550$ לשנה השנייה ואת ידעת על כך?

ת.        כן."

  וכן:

 ש.        את חתמת על חוזה שמדבר על 500$ אחרי שנה 50$ נוסף ומידי שבוע 80 ש"ח ואת הסכמת לזה?

ת.        למעשה אני לא חתמתי על המסמך שבין המעסיק לסוכנות. אבל הסוכנות אמרה לי שזה הסכום שאני צריכה לקבל. זה היה אמור להיות 550$ לשנה השניה.

 ש.        האם הסכמת לתנאים של החוזה?

ת.        הסכמתי, לשנה אחת בלבד."

(עמ' 6 לפרוטוקול ש' 15-1; עמ' 7, ש' 6-1; עמ' 8 ש' 16-9).

 לגבי נסיבות סיום העבודה העידה הנתבעת 2:

" ש.      לפני שהיא עזבה היא אמרה לך שלא מספיק לה השכר?

ת.         כן. אני התכוונתי להעלות לה את השכר ואני מעלה לה כמה שאמרו לי במשרד.

 ש.         ל-550$?

ת.         ברור.

 ש.         לאחר מכן התובעת אמרה שזה לא מספיק לה 550$?

ת.         היא עזבה בגלל שמצאו לה עבודה אחרת. היא כבר היתה נעולה לעזוב. היא לא עזבה בגלל השכר.

 ש.         בתצהירך בסעיף 15 כתוב שאת הצעת להעלות את השכר ב-50$ אך התובעת סירבה והחליטה להתפטר?

ת.         לא בגלל השכר. סדרו לה עבודה.

 ש.         איך את יודעת שסדרו לה עבודה?

ת.         העובדות שלנו הן מחברת תשבץ ביהוד אבל פה אחי הביא אותה מחברה בנתניה שהם חברים שלו."

(עמ' 12 לפרוטוקול, ש' 31-14).

 לפיכך – לא ראינו כי קמה לתובעת עילה לתשלום פיצויי פיטורים, אף לו היה נקבע כי השלימה שנת עבודה.

 תמורת עבודה בשעות נוספות

11.       לגבי עבודתה של התובעת העידה הנתבעת 2:

" ש.      את לא התגוררת בבית עם אמך?

ת.         לא ישנתי. אני נמצאת כל היום עם אמי.

 ש.         בתצהירך, את טוענת שלא ניתן היה לפקח על התובעת.

ת.         היא לא עשתה כמעט כלום. רק עשתה לה מקלחת ולהחליף טיטול.

 ש.         את טוענת שהתובעת לא עשתה כלום בבית?

ת.         היא החליפה לאמא, קילחה אותה, שטפה את הבית.

 ש.         כל יום היא שטפה את הבית?

ת.         לא יודעת. לא ראיתי אם היא שוטפת. היא טוענת  שהיא גיהצה כל היום – אין לנו בכלל מגהץ בבית. אני עשיתי קניות, אני בשלתי.

 ש.         ארוחת בוקר היא גם הכינה?

ת.         כן. אני הייתי עושה את הצהריים. ארוחת ערב זה לא בעיה, זה כוס שמנת או אשל.

 ש.         טיטולים היא היתה מחליפה לפחות פעמיים ביום?

ת.         ברור.

 ש.         וניקתה אותה?

ת.         ברור.

 ש.         בסעיף 10 לתצהירך כתבת שהתובעת החליפה טיטול פעם ביום?

ת.         לא אמרתי פעם ביום. המשקפיים נשברו לי. אני לא יכולה לקרוא את התצהיר. אני לא אמרתי שהיא לא עשתה כלום כי אם לא לא היינו מחזיקים אותה.

 ש.         שהתובעת ישבה והשגיחה על אמך, נניח שקראה ספר, כשאת כותבת בתצהירך שהיא לא עבדה, זה נחשב בענייך עבודה?

ת.         כן. זה ברור שזה עבודה ולא כמו שהיא היתה בורחת לחברות שלה שעות.

 ש.         האם בתחילת העסקת התובעת הגדרתם לה שעות עבודה ברורות שהיא צריכה להיות בבית?

ת.         ברור. היא גם מקבלת את זה ברור מהחברה. יש להם שעות עבודה.

 ש.         את זוכרת שאמרתם לה את שעות העבודה שהיא צריכה להשגיח על אמך?

ת.         כל הזמן. היא גרה בבית.      יש לה שעתיים ביום. אם היא רוצה ללכת שתלך. אם היא רוצה לישון שתישן. המנוחה שלה שעתיים ביום. לא יותר.

 ש.         יתר הזמן היא חייבת להיות בבית?

ת.         העבודה שלהם היא ככה.

 ש.         אם היא היתה נעלמת למה לא פטרתם אותה?

ת.         כי נודע לנו באיחור. אנחנו לא נפטר כי אנחנו צריכים מישהי שתישן עם אמא ותחליף אותה. אין מה לעשות. גם אותה לא הייתי מפטרת אם היא לא היתה מחליטה פתאום בשניות שהיא רוצה לעזוב."

 (עמ' 11 ש' 1 עד 35; עמ' 12 ש' 12-1)

 מעדותה הפשוטה והישירה של הנתבעת 2 עולה אכן לכאורה כי התובעת הוכיחה מתכונת עבודה קבועה בהיקף הנטען על ידה (12 שעות ביום).

 12.       בסוגיית תחולתו של חוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א-1951 על עובדים כדוגמת התובעת נחלקו הדעות בבית הדין הארצי לעבודה. בע"ע 1113/02 יוהאנה טודוראנג'אן נ' צבי מעיין, פד"ע לט 409, נקבע בדעת הרוב, מפי כב' סגנית הנשיא, השופטת ברק, כי ככלל, החוק אינו חל על עובדי סיעוד, כיוון שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים למעביד פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם, אך השכר לו זכאי העובד הוא שכר הגבוה ב-30% משכר המינימום.

 כב' הנשיא, השופט אדלר והשופט צור, בדעת המיעוט, סברו כי החוק חל גם על עובדים מסוג זה, כי אין זה נכון מבחינת המדיניות השיפוטית הראוייה להוציא מתחולתו של חוק שעות עבודה ומנוחה את העובדים הזרים העוסקים בסיעוד וכי יש להגמיש את נטל ההוכחה על העובד במקרים אלו ולהסתפק בהוכחת מתכונת העבודה בכללותה.

 בדרך זו הלכה למעשה כב' השופטת ארד בע"ע 1151/02 ארמילנדה לאחאטו נ' עזבון המנוח ויקטוריה בן בנימין ז"ל (ניתן ביום 24.3.05), אולם ציינה כי התוצאה אליה הגיעה (תוספת של שעתיים ביום), עומדת בקנה אחד גם עם התוצאה אליה הגיעה כב' סגנית הנשיא השופטת ברק בדעת הרוב בעניין טודוראנג'ן.

 13.       בעניין האחרון שנדון בהקשר זה בבית הדין הארצי (אגב בקשת רשות ערעור בעניין בקשה לתיקון כתב תביעה), קובע כב' הנשיא אדלר דברים אלו:

"נראה שלאור הפסיקה המאוחרת יותר המאמצת את דעתי בעניין טודוראנג'אן לא יהיה מנוס מלבחון מחדש את ההלכה שנקבע על ידי הרוב בעניין טודוראנג'אן."

(ע"ע 405/05 אלבה סוריאנו נ' מרגרטה כלפון ואח', ניתן ביום 23.7.06, סעיף 5 סיפא לפסק דינו של כב' הנשיא).

 מכאן עולה כי לעת הזו, בטרם נבחנה מחדש בבית הדין הארצי ההלכה שנקבעה בדעת הרוב בעניין טודוראנג'אן, הרי שהיא ההלכה המחייבת את בתי הדין האזוריים בפסיקתם.

 14.       לפיכך יש לקבוע את שכרה של התובעת בגובה שכר המינימום לתקופה הרלבנטית, בתוספת 30%.

 צודק ב"כ התובעת בתחשיביו בסעיף 47 לסיכומיו, הן לגבי גובה השכר ששולם בפועל לתובעת (לרבות דמי כיס שבועיים בסך 80 ש"ח), הן לגבי סכום שכר המינימום המגיע לתובעת בתוספת 30% והן לגבי ניכוי הסך המותר על פי הדין להוצאות נלוות ומגורים (לא הוכחה בראיות חיצוניות ממשיות הזכות לקיזוז סכומים נוספים, כנטען מטעם הנתבעות).

 התובעת זכאית איפוא לתשלום שכר חודשי כולל בסך של 4,150 ש"ח, בניכוי השכר ששולם בפועל (2,597 ש"ח) זכאית התובעת להפרשי שכר בסך של  1,553 ש"ח, כפול 11.5 חודשים, סה"כ  17,865 ש"ח.

 שכר מולן (קיזוז נטען של 100$ ממשכורת מרץ 04')

15.       לאור קביעתנו דלעיל בעניין תקופת העבודה, עד ה-20.3.04, נדחית התביעה ברכיב זה.

 הבראה

16.       משנקבע כי התובעת עבדה פחות משנה – לא קמה לה זכאות ברכיב זה.

 פדיון חופשה שנתית

17.       התובעת טענה כי היא זכאית ל-12 ימי חופשה בגין תקופת עבודתה. הנתבעות לא טענו כי נתנה לתובעת חופשה שנתית, אולם טענו (והתובעת אישרה זאת בעדותה) כי היא קיבלה חופשה בימי החג הפיליפיניים.

             בסיכומיו טען ב"כ הנתבעת כי רכיב זה בתובענה מסכימות הנתבעות לשלם, בכפוף לחישוב מדוייק בהתאם לתקופת עבודתה של התובעת.

 18.       חוק חופשה שנתית קובע כי החובה במתן חופשה, וכן החובה להוכחתה, מוטלות על המעסיק (סעיפים 6 ו-26 לחוק חופשה שנתית; תקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה) התשי"ז-1957; דב"ע לא/3-22 ציק ליפוט נ' חיים קסטנר, פד"ע ג' 215).

 סעיף 5(א)(2) לחוק חופשה שנתית קובע כי "ימי חג שאין עובדים בהם, אם על פי החוק ואם על פי הסכם או נוהג" – לא יובאו במניין ימי החופשה מכח החוק. סעיף 18א לפקודת סדרי השלטון והמשפט קובע כי "לשאינם יהודים הזכות לקיים ימי מנוחה בשבתם וחגיהם. חגים אלה יקבעו לגבי כל עדה על פי החלטת הממשלה שתפורסם ב"רשומות".  עוד קובע הסעיף כי מי שאינו יהודי יוכל לבחור אם לנצל את זכותו לפי מועדי ישראל או חגי עדתו, "הכל לפי המקובל עליו".

 במקרה שלפנינו, לא נטען וממילא גם לא הוכח כי התובעת יצאה לחופשות במועדי ישראל, אלא רק בחגים המקובלים בפיליפינים.

 משכך – לא ניתן לראות את חופשות החג שנתנו לה כחופשה שנתית.

   19.       התובעת זכאית לפיכך לפדיון חופשה שנתית, על פי תקופת עבודתה ועל פי שכרה הכולל שנקבע כאמור, כדלקמן:

11.5 ימים = 12ימים X 11.5 חודשים

                                            12

1,909 ש"ח = 4,150 ש"ח X 11.5 ימים

                         25

 פיצויי הלנת שכר בגין איחורים בתשלום השכר

20.       אין חולק כי חל איחור בתשלום שכרה של התובעת מידי חודש.

             אלא שלטענת הנתבעות, העיכוב נבע מכך שהתובעת דרשה קבלת שכרה בדולרים והן נענו לבקשתה.

 טענה זו אוששה בעדותה של התובעת עצמה:

"ש. האם זה נכון שכרמלה ביקשה לשלם לה את השכר בשקלים אבל היא בקשה לקבל את הכסף בדולרים כי היא שולחת אותו לחו"ל?

ת.        כן. בקשתי ששכרי ישולם בדולרים משום שזה ההסכם ביני לבין הסוכנות וזה ההסכם בין המעסיק לסוכנות. שם הסוכנות "אנשים".

 ש.        האם כרמלה הציעה לשלם את השכר בשקלים?

ת.        בחודש הראשון כרמלה שלמה לי בשקלים. בחודש השני שוב שלמה בשקלים אבל סרבתי לקבל ואמרתי שאני רוצה בדולרים.

 ש.        האם זה נכון שכרמלה בקשה לשלם לך את השכר בשקלים בזמן אבל היא בקשה בדולרים ולכן לקח יותר זמן כי כרמלה היתה צריכה להחליף את הכסף לדולרים?

ת.        כן. זה מה שהיא אמרה שזו הסיבה שזה תמיד מתעכב."

            (עמ' 5 לפרוטוקול, ש' 32-20).

 21.       המחוקק הישראלי בחר באמצעי קיצוני ביותר כסקנציה כנגד איחור בתשלום שכר עבודה ופיצויי פיטורים. פיצויי הלנה כונו על ידי הפסיקה כ"סנקציה מעין עונשית", "סנקציה דרקונית", כדור שלג", פיצויים in terrorem וכדומה (הנשיא ס' אדלר "פיצויי הלנה חוק ופסיקה", שנתון משפט העבודה כרך ו', תשנ"ו, עמ' 5).

 לפיכך, מסמיך סעיף 18 לחוק הגנת השכר התשי"ח-1958 את בית הדין להפחית או לבטל את פיצויי הלנת שכר, בנסיבות בהן לא שולם השכר בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה, או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש לדעת בית הדין ובלבד שהסכום שלא היה במחלוקת שולם במועדו.

 על בית הדין לאזן במקרה זה בין שתי מטרות, האחת – הרתעת מעבידים מלהלין שכרם של עובדים והשנייה – פגיעה קשה מדי במעסיק.

 בפסיקה נקבע כי לבית הדין שיקול דעת רחב להגיע לתוצאה מאוזנת בעניין הטלת פיצויי ההלנה.

 במקרה בו אין כוונתו של המעסיק להלנה, או לאי תשלום השכר, יש הצדקה להפחית או לבטל את פיצויי ההלנה (ע"ע 300029/88 מכון בית יעקב למורות נ' ג'וליה מימון).

 22.       הנתבעת 2 העידה, ועדותה היתה מקובלת עלינו, כי שכרה של התובעת שולם על ידי הנתבעות לאחר ששולמו להן על ידי המוסד לביטוח לאומי  גמלאות  הזקנה והסיעוד בגין האם:

             " ש.   תספרי לי איך היית משלמת לתובעת מידי חודש?

ת.        בשקלים. אנחנו מקבלים מביטוח לאומי חצי וחצי מהמשכורת של אמא מבטוח לאומי. החצי נכנס לחשבון שאני פתחתי לה וחצי נכנס לחשבון של אמא."

(עמ' 10 לפרוטוקול, ש' 21-18).

             תשלום קצבאות הביטוח הלאומי נעשה כמובן במטבע ישראלי.

 לא שוכנענו במקרה זה כי הנתבעת 2 פעלה באופן מכוון על מנת שלא לשלם, או לעכב את תשלום שכרה של התובעת. נהפוך הוא, לבקשתה של התובעת דאגה הנתבעת 2 להמיר את התשלום בשקלים לדולרים. בכך, אין ספק, חסכה לתובעת טירחה ואף כסף (בעמלות המרה, בבנק או במקום אחר).

 מכל מקום ולאור התרשמותנו מהנתבעת 2, הרי שניתן להתייחס להתנהגותה של הנתבעת בעניין זה כאל "טעות כנה", בכך שסברה כי היא מיטיבה עם התובעת ולא פוגעת בה.

 23.       מטעמים אלו איננו נעתרים איפוא לסעד הנתבע ברכיב זה.

 גמול שעות עבודה במנוחה השבועית

24.       לאור הלכת הרוב בעניין טודוראנג'אן, הרי שאין חוק שעות עבודה ומנוחה חל על התובעת, תוך קביעת שכרה הכולל בהתאם ותשלום פדיון חופשה שנתית כאמור ובשים לב לכך שקיבלה יום מנוחה שבועי, דיור וכלכלה.

             דין רכיב תביעה זה איפוא – להדחות.

 סוף דבר

25.       התביעה מתקבלת באופן חלקי בלבד, לעניין קביעת שכר כולל בגובה שכר מינימום בתוספת 30% וכן לעניין פדיון חופשה שנתית.

 בהתאם לכך תשלמנה הנתבעות, ביחד ולחוד, לתובעת, תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידהן, את הסכומים הבאים:

             א.        סך של 17,865 ש"ח בגין הפרשי שכר.

            ב.         סך של 1,909 ש"ח בגין פדיון חופשה שנתית.

 כל הסכומים דלעיל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד סיום העבודה (20.3.04) ועד למועד התשלום המלא בפועל לתובעת.

 26.       כמו כן תישאנה הנתבעות, יחד ולחוד, תוך המועד האמור, בשכ"ט עו"ד לטובת התובעת בסך של 2,500 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק בגינו.

 27.       התובעת תישא במישרין בתשלום אגרה נדחית בתיק.

מיכל לויט 54678313-7884/04

5467831354678313ניתן היום, 15.11.06, בהעדר הצדדים.

מיכל לויט – שופטת,

נ.צ. מר עמיר

נ.צ. מר גמליאל

אב"ד

קלדנית: צביה אברהם