תאונת פגע וברח – נטל ההוכחה

תאונת פגע וברח – נטל ההוכחה

תביעה נגד קרנית

בית משפט השלום בתל אביב – יפו
להלן החלטה בעניין נטל ההוכחה בתביעה כנגד קרנית בתאונת פע וברח, בתיק אשר נוהל על-ידי משרדנו. בית המשפט קבע כי התאונה נשוא התביעה הינה תאונת דרכים, וזו על-סמך אמרה של רוכב קטנוע אשר מסר פרטים לשוטר בנוגע לתאונה, אולם, זאת ללא עדותו של רוכב הקטנוע במשפט שכן פרטיו לא היו ידועים. בית המשפט קיבל את הטענה כי ניתן להגיש את עדותו של רוכב הקטנוע, חרף היותה עדות שמיעה, שכן הינה חוסה תחת החריגים לעדות השמיעה.

20 דצמבר 2009

ת"א 18524-07 עזבון המנוח … ואח' נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי ת"ד

תובעים
1. ..

2. ..

3. ..

4. ..

5. ..

עו"ד רונקין

נגד

נתבעים
1. קרנית-קרן לפיצוי נפגעי ת"ד

עו"ד זוכוביצקי
החלטה בשאלת החבות
תביעת עיזבון לפיצוי בגין נזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975 [להלן – "חוק הפיצויים"].

רקע ועובדות שאינן במחלוקת

1. ביום 20.2.00 בשעה 14.00 או בסמוך לה, הלך ..ז"ל, אז כבן 54 [להלן – "המנוח"] ברח' הר ציון שבאזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב נפל על הכביש ונחבל בראשו.

2. שוטר סיור רס"ל כהן הגיע במהלך סיור שגרתי למקום וכפי שמסר בהודעתו לבוחן התנועה רס"ל מזל, הבחין במנוח שוכב על הכביש "כשיורד לו דם מהראש" וסביבו שוטרים.  השוטרים שלא נכחו בעת האירוע סיפרו לו ששמעו מאזרחים כי המנוח נפגע ככל הנראה מטרנזיט בצבע כחול [להלן – "התאונה"]. רס"ל כהן לא הצליח לאתר עדים לתאונה.

3. בשלב זה הגיע למקום שוטר נוסף, רס"מ בושרי. ואלו דבריו כפי שנמסרו בהודעתו מהשעה 14.50 לבוחן התנועה:

"היום בשעה 14.15 לערך במהלך פעילות יזומה … פנה אלי רוכב אופנוע צעיר ואמר לי יותר נכון תיאר לי בכללי ואמר לי שהייתה תאונה עם רכב טרנזיט כחול שנסע לכיוון דרום לכיוון תל כביר ופגע בהולך רגל בחלק האחורי של הרכב. וכנראה שהנהג לא שם לב שהוא פגע בהולך רגל, ונראה שהולך הרגל אשם מאחר והוא נפל לו על הגלגל האחורי, שאלתי אם ראה את מס' הרכב והוא אמר שלא והוא נסע ……אין לי שום פרטים מזהים של הרוכב וגם לא את מס' הקטנוע".

[להלן – "הרכב" ו – "רוכב הקטנוע", י.ה.].

4. התובע פונה באמבולנס לבית החולים איכילוב, כשהוא מחוסר הכרה, מונשם ועם סטיית מבט שמאלה.  בחדר המיון נבדק המנוח על ידי נוירוכירורג ונערכו לו צילומי CT  מוח. כל אלה העלו כי המנוח סובל מדימומים תוך מוחיים ומנזק מוחי מפושט ואין מקום להתערבות כירורגית.

5. המנוח נאבק על חייו בבית החולים עד שנפטר כעבור 7 ימים.

6. גופת המנוח נשלחה לנתיחה במרכז הלאומי לרפואה משפטית. בחוות דעתו, קבע הפתולוג ד"ר לוי כי המנוח  סבל ממיימת, משחמת הכבד, מצהבת נגיפית מסוג C ומגידול ממאיר קיבתי עם גרורות בכבד ובצפק [להלן – "מצב קודם"].  אשר לסיבת המוות כתב כך :

"…. מותו נגרם מנזקים חמורים במוח בעקבות חבלה קהה בראש, קרוב לודאי בלתי ישירה [נפילה] …. לא נמצאו חבלות המתיישבות עם פגיעת רכב [אם כי לא ניתן לשלול אפשרות שהרכב פגע קלות בהולך רגל וגרם לנפילתו מבלי להותיר סימני פגיעה]."

7. ביום 18.2.07, על סף התיישנותה, הוגשה התביעה שלפניי. לטענת התובעים נפגע המנוח בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק ומאחר ש"הנוהג האחראי לפיצויים אינו ידוע" [כאמור בסעיף 12 [1] לחוק] – חובת הפיצוי על קרנית. קרנית התגוננה והכחישה את חבותה. לטענתה לא נפגע המנוח כלל בתאונת דרכים  ולחלופין אין קשר סיבתי בין תאונת הדרכים לבין נזקיו ופטירתו.

8. לאור המחלוקות מיניתי את פרופ' ירניצקי כמומחה בית המשפט בתחום הנוירולוגי [להלן – "המומחה"]. לצורך החלטה זו, התבקש המומחה לבחון האם החבלות שנמצאו בגופו של המנוח מתיישבות עם האפשרות של פגיעת רכב והאם חבלות אלה הביאו עליו את מותו.

9. המומחה קבע כי לקראת מותו סבל המנוח מ – 3 בעיות פעילות: חבלת הראש, הגידול הקיבתי הממאיר ושחמת הכבד. השתיים האחרונות, שהנן בגדר מצב קודם,  אכן היו מחישות את קיצו של המנוח אך לא הן שגרמו לכך במקרה זה.

המומחה מצא כי חבלת הראש הייתה קשה, זאת על יסוד שלל נתונים: חוסר הכרה מתמשך מעת התאונה, ציון "גלזגו" נמוך מאוד וסימנים שהעידו כבר בשטח על הפרעה בתפקוד גזע המוח. הוא הטעים כי שיעורי התמותה החריפה מחבלות ראש מסוג זה עומדים על 50%. מסקנתו היא כי חבלת הראש היא הסיבה המיידית למותו של המנוח.

10. ב"כ קרנית שאל את המומחה האם ייתכן כי ממצא של  DAI שנמצא אצל המנוח –  נגרם עקב נפילה רגילה, שאינה תאונתית, למשל עקב מצבו הרפואי הקודם. המומחה השיב כי ממצא זה נגרם כאשר עוצמת הנפילה משמעותית. לדעתו, בעת נפילה תאונתית, למשל כתוצאה ממגע עם רכב, פועלים שני סוגי כוחות: כוח הכבידה והתאוצה מפעולתו [הפועל גם בתאונה רגילה] ובנוסף התאוצה הנגרמת עקב המכה של הרכב. לאור אלה, סביר יותר שהממצא נגרם עקב נפילה תאונתית מאשר עקב מצב קודם. עוד השיב המומחה כי סביר בעיניו שבעת הנפילה נחבל המנוח במצח מימין, והזעזוע שנגרם עקב כך הביא לשינויים המוחיים שנצפו.

11. ב"כ קרנית שאל את המומחה האם ייתכן שנגרמה חבלה גופנית בתאונה [שבעקבותיה נפל המנוח ונחבל בראשו] מבלי שיהיו לכך סימנים בנתיחה. תשובת המומחה הייתה כי אין הדבר כלול בתחום התמחותו וכי יש להפנות את השאלה לפתולוג.

12. לאחר הדברים האלה ובהיעדר פשרה, הגיעו הצדדים להסכמות דיוניות: האחת, לפצל את הדיון ולדון תחילה בשאלת החבות. והשנייה, לסכם על יסוד הראיות שבידיהם  לרבות חוות הדעת והודעות השוטרים ללא צורך בחקירה.  וכך עשו.

המחלוקות וטענות הצדדים

13. עיתוי הגשת התביעה והשלכותיו: טוענת קרנית כי הגשת התביעה על סף התיישנותה נגועה בשיהוי והסבה לה היזק ראייתי. לטענתה נמנע ממנה עקב כך לחקור ולנסות לאתר עדים בנוגע לנסיבות התאונה. התובעים משיבים כי הודיעו לקרנית כבר ב – 21.8.00 על התאונה וקרנית אישרה זאת במכתבה מ – 31.10.00, כך שלא נמנע ממנה לברר את הדרוש בזמן אמת.

14. נטל ההוכחה המוטל על עיזבון בתאונת "פגע וברח": התובעים טוענים כי יש להקל עם העיזבון ולהפחית את את הנטל. לעומתם טוענת קרנית כי יש לנקוט משנה זהירות בתביעות מסוג זה שהרי לקרנית אין האמצעים לסתור את הגרסה.

15. טיבה של אמרת רוכב הקטנוע שנמסרה לרס"מ בושרי: התובעים טוענים כי אמרת רוכב האופנוע לרס"מ בושרי עומדת בכל תנאי הקבילות והמשקל על מנת להתקבל במסגרת  כללי ה"רס גסטה" בסעיף 9 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א – 1971 [להלן – "פקודת הראיות"]. על כך חולקת קרנית. לטענתה מדובר באמרה כללית ולא בהודעה מסודרת וקיים בנוסף חשש לאמיתות התיאור שכן היא מתארת שני מצבים הפוכים.

16. שימוש ברכב וקשר סיבתי: התובעים טוענים כי המנוח נפגע מרכב במהלך נסיעתו וכתוצאה מכך נפל, נחבל קשות בראשו ונפטר. ואילו לטענת קרנית, נפל המנוח עצמונית ובסיום נפילתו נחבט קלות ברכב. על כן שימש הרכב כזירה בלבד ולא כגורם לתאונה. מאחר שכך, לא הוכחה לטענת קרנית תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים.

דיון

עיתוי הגשת התביעה

17. לא אוכל לקבל טענה זו: ראשית, אין חולק כי קרנית ידעה בזמן אמת וכבר באוגוסט שנת 2000 על טענות התובעים והיה בידה לנסות לאתר עדי ראיה [אף הוגש ללא התנגדות מכתבה מיום 31.10.00 המאשר זאת]. שנית, החסר בפרטי רוכב הקטנוע ובפרטי הרכב היה קיים כבר בסמוך לאירוע ולא נגרם על ידי התובעים. התובעים לא גרמו לפיכך לקרנית היזק ראייתי כלשהו. הטענה נדחית.

נטל ההוכחה

18. כאן יש להבחין בין שלושה מושגים. נטל השכנוע, מידת השכנוע ונטל הבאת הראיות.

נטל השכנוע קבוע ויציב מתחילת המשפט ועד סופו. בתביעות אזרחיות מוטל הוא דרך כלל על כתפי התובע.  אשר למידת השכנוע, על הנושא בנטל להראות בדרך כלל עודף ראיות או נטייה של מאזן ההסתברות לטובתו, קרי, עדיפות על יריבו בשיעור העולה על 50%.

נטל הבאת הראיות הוא הנטל המשני ועשוי להתחלף במהלך המשפט. כפי שהיטיב להגדיר זאת פרופ' א. הרנון: נטל השכנוע – עניינו מהימנות הראיות ונטל הבאת הראיות, אין עניינו אלא דיות הראיות [א. הרנון, דיני ראיות – חלק ראשון, 189].

19. התביעה שלפני הינה תביעה אזרחית רגילה ומכאן שנטל השכנוע היה ועדיין מוטל על התובעים. ברור שנטל זה  כולל את הוכחתם של כל יסודות החבות של קרנית [ע"א 2176/95, חלבי נ' קרנית ואח' [מתוך אתר נבו]. השאלה היא האם משתנה מידת השכנוע בנסיבות העניין: מוכבדת כטענת קרנית כאשר מדובר בתאונת "פגע וברח" או מופחתת כטענת התובעים  כאשר מדובר בתביעת עיזבון?

20. נבחן תחילה את טענת קרנית בדבר ההכבדה. בת.א. [מח – באר שבע] 145/87, אבו לגיען נ' קרנית [תק – מח 91 [2] 576, אכן קבע השופט לרון המנוח כי כשמדובר בתאונת פגע וברח "יש ללא ספק להקפיד ולבחון בתשומת לב את גרסת התובע שהרי מה קל יותר מלטעון שאדם נפגע על ידי רכב בלתי ידוע, מה גם בשעת חשיכה … ושהרכב ברח ונעלם. בנסיבות אלה קשה לקרן להביא ראיות סותרות …". מכאן למדה קרנית על הכבדת הנטל. ואולם עיון בניתוח הראיות בהמשך מעלה כי בנוסף להתרשמות שלילית מאמינות התובעים הובאו ראיות על נסיבות אובייקטיביות המעמידות בספק רב את גרסת התובעים ולבסוף המסקנה המתבקשת והיא שהתובעים

לא הטו את מאזן ההסתברויות לטובתם. לא נמצאה בפסק דין זה  אחיזה לטענת קרנית. כך גם נפסק

ע"י השופטת גילאור  בת.א. [מח – חיפה] 922/04, סאמר נ' קרנית [מתוך אתר נבו]. טענת קרנית נדחית.

21. אשר לטענת ההפחתה בפי התובעים: הנכון הוא כי בתביעה נגד עיזבון, ובנסיבות סעיף 54 [4] לפקודת הראיות, נדרש בית המשפט לנמק מה הניעו להסתפק בעדות יחידה. לעומת זאת כאשר העיזבון הא התובע, אין הוא נהנה מ"הנחה" בעניין זה.  ייתכן כי לא יכבידו עם עיזבון בדרישה להבאת ראיות [במישור נטל ודיות הראיות] מקום בו מטעמים אובייקטיביים וסבירים אין בידי העיזבון לספק ראיות אלה. בכך אין העיזבון נבדל מכל בעל דין אחר. טענה זו של התובעים נדחית.

אמרת רוכב הקטנוע – רס גסטה ודיות הראיות

22. סעיף 9 לפקודת הראיות קובע:

אמרת

עדות על אמרה שנאמרה בשעה שנעשה, לפי הטענה, מעשה עבירה, או בסמוך לפניו או לאחריו, והאמרה נוגעת במישרין לעובדה השייכת לענין, תהא קבילה אם אמר אותה אדם שהוא עצמו עד במשפט.

23. קרנית אינה חולקת על התנאים הטכניים להכשרת אמרת רוכב הקטנוע בפני רס"מ בושרי. קרנית אף הסכימה, בהגינותה, להגשת האמרה ללא צורך בחקירת רס"מ בושרי. אשר לרוכב הקטנוע, שלא ניתן עוד לאתרו, מטעמים אובייקטיביים,  עדותו במשפט אינה נדרשת עוד כתנאי לקבילותה [י. קדמי, על הראיות, חלק ראשון, עמ' 513 המפנה לע"פ 7293/97 ז'אפר נ' מדינת ישראל, פד"י נב [5] 460, 472]. קרנית אף אינה חולקת על כך כי אמרת רוכב הקטנוע "נאמרה בסמוך לאחר ביצוע העבירה"  ו"נוגעת במישרין לעובדה השייכת לענין" כמשמעותם של תנאים אלה בסעיף 9 הנ"ל. הלכה פסוקה היא כי תאונת דרכים היא מאורע טראומתי. קרנית נועדה למלא את החלל במקרים שבהם לא ניתן לגבות פיצויים ממבטח, וזאת על-מנת שהנפגע לא יוותר ללא אמצעים להטבת נזקי-הגוף שהוסבו לו. זו מטרה סוציאלית חשובה העומדת ביסודו של חוק הפיצויים. [ראו לאחרונה, רע"א 3903/08, קרנית נ' שרה קורן, מתוך אתר נבו].

24. למעשה טענתה של קרנית מכוונת כנגד משקל אמרת רוכב האופנוע. דעתי שונה. רוכב הקטנוע לא מסר שתי גרסאות שונות: הוא הגיע מרצונו החופשי בנסיבות אמינות ולאחר שהיה  עד לאירוע מסעיר, תאונה בה נפגע הולך רגל על ידי רכב, בין באשמתו בין שלא באשמתו ומסר גרסה ספונטנית לרס"מ  בושרי. המנוח כמובן לא יכול היה למסור גרסה כלשהי שכן היה מחוסר הכרה ועדים נוספים לא נמצאו, מסיבות אובייקטיביות.

25. לפי הגרסה היחידה, שאינה עדות בעל דין יחידה [לפי סעיף 54 לפקודת הראיות] נוצר מגע פיסי בין המנוח לבין הרכב שהיה במצב נסיעה, המנוח נפל על גלגל אחורי של הרכב ונהג הרכב אפילו לא שם לב לכך. אין כאן שתי גרסאות אלא גרסה אחת המתארת את התרשמות רוכב הקטנוע מה שנקלט בחושיו. על כן הגרסה אמינה וככזו עונה על תנאי ה"רס גסטה". העובדה שלא נגבתה הודעה מסודרת מרוכב הקטנוע אלא דבריו הועלו על הכתב בדרך אחרת, אינה מעלה ואינה מורידה. טענת קרנית בעניין זה – נדחית.

שימוש ברכב וקשר סיבתי

26. הקשר הנדרש לצורך התקיימותה של תאונת דרכים לפי סעיף 1 לחוק הפיצויים הוא קשר סיבתי בין שימוש ברכב לבין נזק גוף. השימוש המוכר הוא כמובן נסיעה ועל כך אין צורך להכביר מילים. על נזק גוף אין עוד מחלוקת. השאלה היא האם קיים קשר של גרימה בין נסיעת הרכב לבין הנזק שאירע למנוח.

27. ובכן, אף אם החל המנוח, מסיבות שלא תתבררנה לעולם, בנפילתו טרם המגע עם הרכב, הרי הרכב הנוסע והמגע של המנוח עימו, תרמו לנפילתו. קרנית אינה מייחסת לתובע נפילה עצמונית כתוצאה ממעשה מכוון שלו. די בכך על מנת לקבוע כי התאונה הנה תאונת דרכים. זו גם נקודת המוצא של סעיפים 1 ו  – 7 לחוק הפיצויים כפי שהודגם בע"א 2199/99 , עיזבון המנוח עודד לזר ז"ל ואח' נ' רשות הנמלים והרכבות ואח', פד"י נו [1] 938,  943 – 944: לפי סעיף 1 לחוק הפיצויים די בהשפעה של השימוש ברכב על האירוע התאונתי  על מנת להחיל על ההתרחשות את ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים. לאור זאת ומטעמים של תקנת הציבור, היה צורך ליצור את החזקה הממעטת של "מעשה שנעשה במתכוון" בסיפא של הסעיף ולשלול מנפגע שגרם לתאונה במתכוון את זכותו לפיצוי. לאור זאת, אף כאן מטעמים של תקנת הציבור, היה צורך ליצור מגנון פיצוי לתלויי אותו נפגע וכך נעשה בסעיף 7 לחוק הפיצויים. תאונה שהתרחשותה הושפעה משימוש ברכב היא תאונת דרכים.

28. במקרה כאן אין כל קושי לקבוע כי נפילת המנוח הושפעה מנסיעת הרכב. הדברים ברורים ועולים משילוב אמרתו של רוכב הקטנוע עם קביעותיו הרפואיות של המומחה. ייתכן כי המגע עם הרכב לא הותיר במנוח סימנים, ייתכן כי המגע היה קל כשלעצמו, אך ברור כי המגע תרם לנפילתו המואצת של המנוח ולמגע הקטלני עם הרצפה. ברור כי הרכב לא שימש כ"זירה" גרידא כטענת קרנית. נמצא כי קיים קשר סיבתי בין השימוש המוכר ברכב לבין נזקי המנוח.

סוף דבר

29. מותו של המנוח נגרם בתאונת דרכים. הנוהג האחראי לפיצויים אינו ידוע וקמה חבותה של קרנית לפצותו.

הוצאות ההליך תיפסקנה לאחר פסק דין מלא בשאלת הנזק. ראוי לצדדים לבוא במו"מ בין על יסוד הצעת הפשרה שכבר נמסרה להם ובין על כל בסיס אחר.

נקבע לקד"מ ביום 2.3.10 שעה 9.00.

5129371

54678313

ניתן היום,  ג' טבת תש"ע, 20 דצמבר 2009, בהעדר הצדדים.

יעל הניג 54678313