פיצויי פיטורים עקב הרעת תנאים

פיצויי פיטורים עקב הרעת תנאים

בית דין אזורי לעבודה בחיפה
 ס"ע 7378-06-10

 

לפני: 
כב' השופטת  אביטל  רימון-קפלן

נציגת  ציבור (עובדים)  גב' שרה דורון

נציגת ציבור (מעבידים)  גב' אילנה מיכלסון

התובעאשל ראובן, ת.ז.:

ע"י ב"כ: עו"ד יואב רונקין

הנתבעים1. אקס פייב רוולושין בע"מ, ח.פ.: 513797860

2. אס.די.אר – שריון יבוא ושווק בע"מ, ח.פ.: 511704173
(בעיכוב הליכים)

3. רונן שריון, ת.ז.:

שלושתם ע"י ב"כ: עו"ד רז מסורי

 

פסק דין

בפנינו תביעתו של מר ראובן אשל (להלן – התובע) כנגד מעסיקותיו לשעבר, חברת אקס פייב רוולושין בע"מ (להלן – הנתבעת 1) וחברת אס. די שריון יבוא ושיווק בע"מ (להלן-הנתבעת 2)  אשר בינתיים ניתן צו לפירוקה (ועל כן עוכבו ההליכים נגדה בהחלטת בית הדין מיום 17/9/13).

לטענת התובע התקיימו במקרה זה הנסיבות המצדיקות את הרמת מסך ההתאגדות מעל הנתבעות וחיובו של בעל המניות בהן ומנהלן – הוא הנתבע 3 – מר רונן שריון (להלן – הנתבע) באופן אישי, בחובות החברות, כלפיו.

במסגרת תביעתו שבנדון עותר התובע לפיכך, לחיוב הנתבעים כולם בתשלום הפרשי שכר עבודה, הפרשי שווי הפרשות וניכויים לביטוח מנהלים, החזרי ניכויים שלא כדין משכרו, פדיון חופשה ופיצויי פיטורים, והכל בצירוף פיצויי הלנה או הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

העובדות

ואלו העובדות שביסוד המחלוקת נשוא תביעה זו:

  1. הנתבעות הינן חברות שעיסוקן בתחום היבוא, שיווק והפצה של אביזרים וחלפים לרכב.

  1. התובע הועסק על ידי הנתבעות כסוכן מכירות בתקופה שהחל מיום 13/8/06 ועד ליום 3/1/10, על פי הפירוט שלהלן:

מיום 13/8/06 ועד ליום 21/2/09 הועסק התובע על ידי הנתבעת 2.

מיום 22/2/09 ועד ליום 3/1/10 הועסק התובע על ידי הנתבעת 1.

  1. אין חולק בין הצדדים כי לא חלה הפסקה בין תקופת עבודתו של התובע בנתבעת 2 לבין תקופת עבודתו בנתבעת 1, ואף אין חולק בין הצדדים כי הנתבעת 1 שמרה לתובע את מלוא זכויותיו בגין תקופת עבודתו בנתבעת 2 (ראה: מכתב שמירת זכויות של הנתבעת 1 מיום 22/2/09 – נספח א' לתצהיר התובע).

  1. בהתאם למוסכם בין הצדדים (ראה: הסכם מיום 22/5/08 – נספח ב' לתצהיר התובע) שכרו של התובע הורכב משכר בסיס בסך של 3,000 ₪ נטו ועמלות באחוזים משתנים מהיקף מכירותיו, כאשר על פי המוסכם בין הצדדים (ראה: סעיף 5 לנספח ב' הנ"ל), הובטחה לתובע משכורת חודשית מינימאלית, שכונתה על ידי הצדדים "הבטחת הכנסה" כדלקמן:

"7,000 ₪ נטו הבטחת הכנסה".

  1. אין חולק בין הצדדים כי היה זה התובע שהתפטר מעבודתו בנתבעת 1, אך זאת בכפוף למחלוקת בין הצדדים, האם עשה כן בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים כטענתו, אם לאו.

  1. לאור טענותיו של התובע כלפי הנתבעות והנתבע, הגיש התובע את תביעתו שבנדון שבה עתר לחייב את הנתבעים בסכומים כדלקמן:

א.         הפרשי שכר עבודה, לתקופת עבודתו בסך כולל של                                   2,721 ₪.

ב.         הפרשים לביטוח מנהלים לתקופת עבודתו בסך כולל של                         8,656 ₪.

ג.          החזרי ניכויים שלא כדין משכרו לתקופת עבודתו בסך כולל של           14,645 ₪.

ד.         פדיון חופשה בסך של                                                                                   8,854 ₪.

ה.         פיצויי פיטורים בסך של                                                                            30,305 ₪.

            (לחילופין בסך של 15,161 לאור התחייבות המעביד להפריש

סכומים לביטוח מנהלים).

  1. מנגד, לטענת הנתבעים: התובע התפטר משיקוליו שלו על מנת לעבור לעבוד בחברה מתחרה ועל כן אינו זכאי לפיצוי פיטורים בנסיבות התפטרותו; ממילא משכורתו הקובעת במועד סיום עבודתו, אינה כנטען על ידי התובע; אמנם נותרה יתרת חוב לביטוח מנהלים אך זאת בסך של 7,725 ₪ אותם יש לקזז כנגד סכומים שגבה התובע מלקוחות ולא העביר ליעדם; כל הניכויים משכרו של התובע בוצעו כדין; הוסכם בין הצדדים על ביטל התניה בעניין "הבטחת הכנסה"; התובע ניצל את מלוא ימי החופשה השנתית המגיעים לו; בכפוף לאמור לעיל התובע אינו זכאי לפיצויי הלנה שאף התיישנו.

מכל מקום לטענת הנתבעים, התובע לא הוכיח שהתקיימו במקרה זה, הנסיבות המצדיקות להרים את מסך ההתאגדות של מי מהנתבעות.

המחלוקות בין הצדדים

  1. לאור טענות הצדדים זה בכה וזה בכה, אלו המחלוקות שבין הצדדים, נשוא תביעה זו:

א.         האם כטענת התובע הוא התפטר מעבודתו בנסיבות בהן לא ניתן לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו או שמא כטענת הנתבעים התובע התפטר משיקוליו שלו על מנת לעבור לעבוד בחברה מתחרה.

ב.         מה היה גובה המשכורת הקובעת של התובע במועד סיום עבודתו.

ג.          בכפוף לפלוגתאות א' ו- ב' לעיל, האם התובע זכאי לפיצוי פיטורים ואם כן באיזה סכום.

ד.         האם כטענת הנתבעת יתרת החוב לביטוח מנהלים במועד סיום עבודתו של התובע  עמדה על הסך של 7,725 ₪ או שמא כטענת התובע ע"ס של של 8,656 ₪.

ה.         בכפוף להכרעה בפלוגתא ד', האם הנתבעת 1 זכאית לקזז את סכום החוב הנ"ל כנגד סכומים שלטענתה מגיעים לה בגין כספים שגבה התובע לטענתה מלקוחות, ולא העביר ליעדם ואם כן באיזה סכום.

ו.          האם כטענת התובע הניכויים משכרו בוצעו שלא כדין או שמא כטענת הנתבעת, הניכויים הנ"ל בוצעו בהתאם לדין ולמפורט בתלושי השכר.

ז.          בכפוף לפלוגתא ו' לעיל, האם התובע זכאי להשבת הניכויים שבוצעו בתלושי שכרו, כולם או חלקם.

ח.         האם כטענת התובע הוא זכאי להפרשי שכר עבודה החל מחודש 2/09 בגין הפחתת שכר היסוד שלו או שמא כטענת הנתבעת, הפחתה זו בוצעה בהסכמת הצדדים ועל כן לא קמה לתובע הזכות להפרשים הנ"ל.

ט.         האם התובע זכאי לפידיון חופשה ואם כן באיזה סכום או שמא כטענת הנתבעת התובע ניצל את מלוא ימי החופשה השנתית המגיעים לו על פי דין כך שאינו זכאי

לפדיון חופשה.

י.          האם התובע זכאי לפיצוי הלנת שכר או פיצוי הלנת פיצוי פיטורים.

יא.        האם התקיימו במקרה זה הנסיבות המצדיקות להרים את מסך ההתאגדות של הנתבעות 1 ו- 2 ולחייב את הנתבע 3 ביחד ולחוד עם הנתבעות 1 ו- 2 בכל סכום שבו יחויבו, אם יחויבו.

דיון והכרעה

  1. מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע.

מטעם הנתבעים הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבע.

התובע והנתבע נחקרו בחקירה נגדית על תצהיריהם בפנינו ולאחר מכן הוגשו סיכומי הצדדים בכתב.

  1. משהובהרו המחלוקות שבין הצדדים, נפנה להלן לדון ולהכריע בהן, גם אם לא בהכרח לפי סדר הופעתן לעיל, כאשר תחילה יידונו רכיבי התביעה לגופם ולאחר מכן תידון המחלוקת שבין הצדדים בסוגית "הרמת המסך".

            התביעה להפרשי שכר עבודה

  1. ברכיב זה לכתב התביעה עתר התובע לתשלום הסך הכולל של 2,721 ₪ נטו המגיעים לו בגין הפרשי שכר לחודשים 2/09 עד 7/09 ו-9/09 בהם לטענתו, משכורתו נטו פחתה מ-7,000 ₪, בניגוד למוסכם בין הצדדים בהסכם מחודש 5/08.

לטענתו, סך ההפרשים מגיע לכדי 5,221 ₪ נטו, מתוכם ובעקבות פנייתו אל הנתבע שולם לו הסך של 2,500 ₪ נטו בחודש 11/09, ועל כן עתר לתשלום היתרה בסך של 2,721 ₪ נטו.

  1. מנגד, לטענת הנתבעים, עקב ירידה במכירות והמצב הכלכלי הקשה הודע לכלל סוכני המכירות לרבות התובע, שהחל מחודש ינואר 09' יבוטל סעיף "הבטחת ההכנסה" במשכורתם.

לעניין זה אף מפנים הנתבעים למכתבו של הנתבע מיום 3/1/09 אל התובע בו נאמר:

"הרינו להודיעך כי עקב המשבר בכלכלי בארץ ובעולם, ירידת ההכנסות בחברה, מצב הלקוחות בקו הצפון ומבול הצ'קים החוזרים, אנו נאלצים לבטל את הבטחת ההכנסה לכל אנשי המכירות בחברה, כולל אותך. שאר המרכיבים בשכר יישארו כפי שהיו.

אי לכך הסכם השכר מחודש מאי 2008 מבוטל מחודש ינואר 2009" (ראה: נספח ב' לתצהיר מנהל הנתבעת).

לציין, כי לטענת התובע מכתב זה לא התקבל על ידיו מעולם והוא הומצא לצורך התביעה, כאשר לדבריו, בכל מקרה הוא הבחין בהפחתה כבר אחרי החודש הראשון או השני והתלונן על כך בפני הנתבע ומנהל המכירות–אלעד (ראה עדותו: בעמ' 7 לפרוטוקול ש': 29 עד עמ' 8 ש': 3).

  1. נקודת המוצא לדיוננו היא שלא היה חולק בין הצדדים על כך שלפי ההסכם בכתב מחודש 5/08 סוכם בין הצדדים על אותה "הבטחת הכנסה".

אי לכך, על זה הטוען כי הסכמה זו שונתה בהסכם מאוחר יותר בין הצדדים, הנטל להוכיח את קיומו של אותו הסכם.

הודעה חד צדדית מצד הנתבע בדבר ביטול התנאי בעניין "הבטחת הכנסה", שכלל לא הוכח כי נמסרה לידי התובע, וכי הוא נתן את הסכמתו לה, אין בה די כדי להרים נטל זה.

יתרה מכך, ככל שמבקשים הנתבעים ללמוד על הסכמה מכללא בהתנהגות מצד התובע לשינוי זה בתנאי ההעסקה, הרי שלא נעלמה מעינינו טענת הנתבעים ולפיה, רק בחודש 11/09 הלין התובע במכתב בא כוחו על הירידה בשכרו, ואף אז לא ציין הפחתה זו במפורש, אלא שמנגד גם לא נעלמה מעינינו העובדה שבחודש 11/09 שולמו לתובע "הפרשי שכר" בסך כולל של 3,460 ₪ ברוטו, שהם 2,500 ₪ נטו, נסיבה התומכת בגרסת התובע לפיה לאחר שהלין על הפחתה זו, היא תוקנה בחלקה.

לציין, כי בעדותו בפנינו טען הנתבע כי לא מדובר בהפרשי שכר אלא בהפרשי עמלות (ראה עדותו: בעמ' 13 לפרוטוקול ש': 25-26), ואולם במסגרת סיכומיהם, חזר בו ב"כ הנתבעים מגרסה זו וטען כי במשכורת חודש 11/09 בעקבות מכתב ב"כ התובע מיום 26/11/09, שילמה הנתבעת 1 לתובעהפרשי שכר בסכום כולל של 3,460 ₪, בניסיון להשאירו לעבוד אצלה.

מכל מקום, וגם אם לא נקב התובע במכתב בא כוחו הנ"ל, בסכומים המגיעים לו בשל אותה השלמה לשכר המינימאלי המובטח, הרי שהתייחס במכתב בא כוחו הנ"ל לזכאותו זו להשלמת שכר עד לשכר המינימאלי של 7,000 ₪ נטו לחודש, ללמדך שהתובע לא זנח ולא ויתר על זכאותו זו.

  1. סיכומם של דברים.

אף מבלי לקבוע מסמרות בשאלה, מתי בדיוק נכתב המכתב נספח ב' לתצהיר הנתבע, הרי שלנוכח העובדה שלא הוכח בפנינו כי מכתב זה נמסר לידי התובע וכי התובע נתן את הסכמתו לשינוי, ובהינתן כי התנהגות הנתבעת ששילמה לתובע בזמן אמת חלק מההפרשים, אינה תומכת בקיומה של הסכמה מכללא לשינוי ההסכם – אין זאת אלא שהנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי ההסכם בכתב מיום 22/5/08 על התנאים הכלולים בו שונה בהסכמת הצדדים בחודש ינואר 2009, או בכלל.

  1. משזו קביעתנו, התוצאה היא שהתובע זכאי להפרשי השכר כנתבע על ידו, בסך כולל של 2,721 ₪ נטו.

באשר לעתירת התובע לפיצויי הלנה על הסכום או לחילופין הפרשי הצמדה וריבית כחוק, הרי שבהינתן מועד הגשת התביעה בחודש יוני 2010, ממילא הזכות לפיצויי הלנה המתייחסת לחודשים שקדמו לחודש יוני 2009 התיישנה מהבחינה המהותית. הואיל והתובע לא דק פורתא לאיזה חודשים מתייחסת יתרת החוב שתבע (לאחר שהובהר שחלק מהחוב שולם) אין בידינו לקבוע שזכות זו לא התיישנה ביחס ליתרת החוב.

משכך הם פני הדברים, אנו נעתרות לעתירתו החלופית של התובע ומורות כי הסכום שפסקנו לעיל ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, בלבד.

מטעמים של נוחות החישוב אנו מורות כי הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממחצית התקופה נשוא החוב, היינו החל ממיום 1/6/09 ועד לתשלום המלא בפועל.

            התביעה לפדיון חופשה

  1. ברכיב זה לכתב התביעה עתר התובע לתשלום הסך הכולל של 8,854 ₪ ברוטו עבור 17 ימי חופשה, לפי ערך יום חופשה בסך של 521 ₪ ברוטו (על פי משכורת ממוצעת בשנת העבודה האחרונה בסך 8,870 ₪).

            בכתב תביעתו ובתצהירו טען התובע כי נותרו לזכותו 17 ימי חופשה שלא נוצלו, ועל כן הוא זכאי לפדיון חופשה בסך כולל של 8,854 ₪ ברוטו.

            כן טען התובע בכתב התביעה ובתצהירו, כי הנתבע נהג להפחית מחופשתו הצבורה ימי חופשה שכלל לא ניצל וכאשר פנה אליו בטרוניה על כך, פטר אותו בתשובה: "ראיתי שאין מספיק תנועות במחשב אז חשבתי שאתה בחופש".

בחקירתו הנגדית בפנינו, כאשר התבקש התובע להסביר כיצד הגיע לתחשיב זה של יתרת 17 ימי חופשה, העיד כי בתלוש השכר לחודש 11/09 מצוין שהוא ניצל 2 ימי חופשה שעה שכלל לא ניצל אותם, ובתלוש השכר לחודש 9/09 מצוין כי נטל 3.5 ימי חופשה אותם לא נטל, מה עוד שלטענתו נמסר לו שבתלוש השכר לחודש 12/09 (אותו לא קיבל לידיו) נרשמו לחובתו עוד 4 ימי חופשה, שכלל לא נטל, ועל כן, בצירוף יתרת החופשה הנקובה בתלוש השכר לחודש 11/09 (9 ימי חופשה) התוצאה היא שהוא זכאי לפדיון 17 ימי חופשה (ראה עדותו: בעמ' 11 לפרוטוקול ש': 26-30).

מכל מקום אישר התובע בעדותו, כי שאר הימים שרשומים כניצול ימי חופשה בתלושי השכר שלו, תואמים את ימי החופשה שהוא זוכר שניצל (ראה עדותו: בעמ' 12 לפרוטוקול ש': 1-2).

  1. מנגד, לטענת הנתבעים בכתב הגנתם ותצהיר הנתבע , נטען שהתובע ניצל את מלוא ימי החופשה המגיעים לו ועל כן אינו זכאי לפדיון חופשה.

לציין, כי בסיכומיהם, נטען על ידי ב"כ הנתבעים, שהתובע זכאי לפדיון חופשה בגין 9 ימי חופשה בלבד כנקוב בתלוש השכר לחודש 11/09, ואף זאת לפי תחשיב של שכר ממוצע בסך 8,245 ₪, ובסך הכל ל-3,345 ₪ בגין פדיון חופשה ולא כנטען על ידי התובע.

  1. נפנה איפוא לדון במחלוקת זו שבין הצדדים, ותחילה לשאלה כמה ימי חופשה שלא נוצלו על ידי התובע, נותרו לזכות התובע במועד סיום עבודתו, אשר בגינם הוא זכאי לפדיון חופשה.

וכך, מעיון בתלושי השכר של התובע, אשר צורפו על ידי התובע, עולה כי מדי חודש צבר התובע 0.83 ימי חופשה בפעל, ומכאן שהתובע עבד במתכונת של 5 ימי עבודה בשבוע, המזכים ב-14 ימי חופשה קלנדאריים לשנה, שהם 10 ימי חופשה בפעל לשנה.

כאמור, התובע העיד כי מעבר לחודשים בהם נקב בעדותו, שאר הימים שרשומים כניצול ימי חופשה בתלושי השכר שלו, תואמים את ימי החופשה שניצל.

הואיל ולתובע לא היו השגות בגין רישום ניצול החופשה עד לחודש 9/09 נפנה לתלוש השכר לחודש 8/09, ממנו עולה כי עד לחודש 8/09 ועד בכלל, נותרה לזכות התובע יתרת חופשה של 13 ימים בפועל.

מכאן, שעד למועד סיום עבודתו ביום 3/1/10 צבר התובע עוד 3.4 ימי חופשה בפעל, ובסה"כ נכון למועד סיום עבודתו, צבר התובע 16.4 ימי חופשה.

ודוק, התובע לא הלין כלפי ניצול יום אחד של חופשה, הרשום בתלוש השכר של התובע לחודש 10/09 ואישר כאמור כי מעבר להשגותיו בעדותו – שאר הימים שרשומים כניצול ימי חופשה בתלושי השכר שלו, תואמים את ימי החופשה שניצל.

מכאן, שעד למועד סיום עבודתו ביום 1/3/10 נותרו לזכות התובע 15.4 ימי חופשה שלא נוצלו.

לציין, כי הנתבעים לא צירפו את תלוש השכר של התובע לחודש 12/09 כך שלא ניתן ללמוד, האם אמנם נרשמו בו ימי ניצול אם לאו, כך שנותרה לפתחנו המחלוקת שבין הצדדים בשאלה, האם התובע אכן ניצל את 2 הימים שנרשם כי ניצל בחודש 11/09 ואת 3.5 הימים שנרשם כי ניצל בחודש 9/09.

  1. הלכה פסוקה היא כי על פי הוראות חוק חופשה שנתית, זוהי חובתו של המעביד לנהל פנקס חופשה כהגדרתו בסעיף 26 לחוק חופשה שנתית, ותקנות חופשה שנתית (פנקס-חופשה), התשי"ז-1957 המחייבות לנהל לגבי כל עובד, רישום שיכלול את פרטיו המלאים, את מועד החופשה שניתנה, את דמי-החופשה ששולמו ותאריך התשלום, את התאריך בו חדל העובד לעבוד, ואת פדיון-החופשה ששולם ותאריך התשלום.

יתרה מכך, הלכה פסוקה היא שהמעביד הוא אשר חייב לתת את החופשה, ומכוח חובתו לפי סעיף 26 לחוק לנהל פנקס חופשה המעביד הוא אשר חייב לדעת ולהוכיח אם וכמה ימי חופשה קיבל העובד בפועל. כאשר מוכיח העובד את תקופת עבודתו, עובר נטל ההוכחה על המעביד להראות שאמנם נתן לעובד את ימי החופשה המגיעים לו לפי הדין [ראה: דב"ע לד/17-3 רפאל אברג'יל – קורט אנסבך, [פורסם בנבו] פד"ע ה', עמ' 253והאסמכתאות שם].

  1. ומן הכלל לענייננו.

הנתבעים שטענו מלכתחילה בכתב הגנתם ומאוחר יותר בתצהיר הנתבע, כי התובע ניצל את כל ימי החופשה שנותרו לזכותו, לא טרחו לצרף פנקס חופשה כהגדרתו בחוק או כל רישום אחר ממנו ניתן ללמוד כמה ימי חופשה ניצל התובע לשיטתם, ומתי.

ודוק, הציון בתלושי השכר, אינו תחליף לניהול פנקס חופשה כדרישת החוק, אלא יכול הוא להוות ראשית ראיה, לטענת המעביד בדבר ניצול ימי חופשה.

מכל מקום, הנתבעים אף לא טרחו לצרף את תלוש השכר של התובע לחודש 12/09 או 1/10 מהם ניתן יהיה ללמוד, למצער, כמה ימי חופשה ניצל התובע בחודשים אלו (גם אן לא מתי נוצלו), וכל זאת שעה שעל פי תלוש השכר האחרון שצירף התובע, עלה כי למצער ועל פי רישומי המעביד עצמו, נותרו לזכות התובע 9 ימי חופשה בלתי מנוצלים.

יתרה מכך, בדיון המוקדם שהתקיים בתיק זה, טען הנתבע כי למיטב ידיעתו, רישום החופשות בתלושי השכר מבוסס על תרשומת נפרדת שבה רשומים ימי החופש שהתובע ניצל (ראה דבריו: בעמ' 4 לפרוטוקול ש': 2-3).

דא עקא שתרשומת זו לא צורפה לתצהיר הנתבע, וכאשר נשאל הנתבע לגבי תרשומת זו בחקירתו הנגדית בפנינו, השיב כי:

"לגבי העובדים האחרים בעסק יש כרטיס עובד שבו הם באים ומעבירים אתה כרטיס ואז הכל רשום בצורה מסודרת. לגבי אנשי המכירות, מי שמופקד על הרישום הזה הוא מנהל המכירות שהוא היה מעביר כל חודש להנהלת החשבונות את הימים שאיש המכירות לא עבד או היה בחופש או היה חולה. זה בדרך כלל היה הניהול של מנהל המכירות. לגבי התובע, אני לא הצלחתי לאתר את הרשימה כי זה היה אצל אלעד ואנו לא בקשר חברי ואין שום קשר בינינו" (ראה עדותו: בעמ' 17 לפרוטוקול ש': 14-22).

ובכן, אין בידינו לקבל את הסברו זה של הנתבע, שכן ממה נפשך גם אם מטעמים מובנים (שיובהרו להלן בהמשך), מקובל עלינו שהנתבע ומנהל המכירות לא היו בקשרים ביניהם  לקראת הדיון בתיק, הרי שאם לשיטת הנתבע, מנהל מכירות היה מעביר כל חודש להנהלת החשבונות את הימים שאיש המכירות נעדר, ברי כי רישום זה אמור היה להימצא בידי הנהלת החשבונות של הנתבעת.

למרות זאת, לא טרחו הנתבעים להגיש לתיק את הרישום הנ"ל, או למצער חלקים ממנו.

כך, או כך, בסופו של יום אין בפנינו כל רישום או אסמכתא להראות כי התובע אכן שהה בחופשה בחודשים 9/09 ו-11/09, מעבר לאותו רישום בתלושי השכר של התובע שכאמור שנוי במחלוקת בין הצדדים.

  1. משכך הם פני הדברים, התוצאה היא שבמחלוקת זו שבין הצדדים, אין בידינו לקבוע שהנתבעים הרימו את הנטל המוטל עליהם להראות שהתובע אכן ניצל את אותם חמישה וחצי ימי חופשה שנותרו במחלוקת בין הצדדים.

            אי לכך, התוצאה היא שבמועד סיום עבודתו זכאי היה התובע לפדיון חופשה עבור 15.4 ימי חופשה שלא נוצלו.

ומכאן נפנה לשאלת שוויו של יום חופשה אשר אף היא שנויה במחלוקת בין הצדדים.

  1. וכך, מבדיקתנו את תלושי השכר שהוצגו בפנינו לשנת עבודתו האחרונה של התובע (חודשים 12/08 עד 11/09 ועד בכלל), עולה כי שכרו הממוצע של התובע (כולל עמלות, ודמי מחלה), ולמעט תשלומי הבראה והחזרי שווי לתקופה זו, עמד על הסך של 8,288 ₪ ברוטו.

אי לכך, התוצאה היא ששוויו של יום חופשה בפועל הוא 377 ₪ ברוטו, על פי החישוב שלהלן:

 8,288 ₪ ברוטו – משכורת חודשית  = 377 ₪ ברוטו, שוויו של יום חופשה בפועל.

       22 ימי עבודה בפועל בחודש

  1. סיכומם של דברים.

אשר על ולאור כל המבואר, התוצאה היא שהתובע זכאי לפדיון חופשה בסך כולל של 5,806 ₪ ברוטו, לפי החישוב:

377 ₪ ברוטו, שוויו של יום חופשה בפועל X 15.4 ימי חופשה בפועל = 5,806 ₪.

בניגוד לסברת התובע בעתירתו לפיצויי הלנה על רכיב זה, פדיון חופשה איננו רכיב בגינו ניתן לפסוק פיצויי הלנה, ועל כן אנו מורות שהסכום אותו פסקנו לעיל ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, וזאת מיום 4/1/10 ועד לתשלום המלא בפועל.

התביעה להפרשי הפרשות וניכויים לביטוח מנהלים

  1. ברכיב זה לכתב התביעה ותצהירו, עתר התובע לחיוב הנתבעים להעביר לביטוח המנהלים על שמו את הסך הכולל של 8,656 ₪, או לחילופין, וככל שלא ניתן להעביר את הסכום לביטוח המנהלים מפאת הזמן שחלף, לחייב את הנתבעים לשלם לו פיצוי בסך של 8,656 ₪.

וכך, לטענת התובע בכתב התביעה ובתצהירו, החל מחודש מאי 2008 הוסכם בין הצדדים כי הנתבעים יעבירו לביטוח מנהלים לטובתו 5% משכר הבסיס בסך 7,000 ₪ וכן 8.33% (בגין פיצויי פיטורים), וכי ינכו ממנו 5% מאותו שכר, לביטוח מנהלים.

לטענתו, הנתבעים לא קיימו התחייבות זו, ולראיה הציג התובע את מכתב חברת הביטוח הפניקס מיום 4/2/10 ממנו עולה כי יתרת החוב לפרמיה למועד זה היא 7,725 ₪.

כמו כן טען התובע כי הנתבעים ניכו משכרו החל מחודש 8/09 את הסך הכולל של 2,800 ₪ אך העבירו לביטוח מנהלים רק את הסך של 1,114 ₪ ועל כן נותרו חייבים לו את הסך של 1,656 ₪ בגין שכר שנוכה ממנו ולא הועבר לביטוח מנהלים.

אי לכך, לטענת התובע על הנתבעים לפצותו בסך הכולל של 8,656 ₪ המורכבים מ-7,000 ₪, שווי הפרשות המעביד בגין תגמולים לביטוח מנהלים (5% מתוך משכורת של 7,000 ₪) כשהם מוכפלים ב-20 חודשי עבודה החל מחודש מאי 2008 ועד לתום תקופת עבודתו בצירוף 1,656 ₪ שנוכו משכרו ולא הועברו לטענתו לביטוח המנהלים, ובסה"כ כאמור 8,656 ₪.

  1. לטענת הנתבעים בכתב ההגנה ותצהיר הנתבע, מעולם לא הוסכם עם התובע על ביצוע הפרשות וניכויים לביטוח מנהלים, לא כל שכן שלא הוסכם כך החל מחודש 5/08, ולראיה בהסכם העבודה מחודש זה אין כל אזכור של ביטוח מנהלים.

לטענת הנתבעים, אף אין חובה שבדין המחייבת את הנתבעת לבצע הפרשות לביטוח מנהלים בגין התובע.

לטענתם, לכל היותר החוב שנותר לזכות התובע הוא כאמור במכתב חברת הביטוח ולא מעבר מכך, כאשר בכל מקרה סכום זה יש לקזז כנגד כספים שלשיטתם התובע גבה מלקוחות הנתבעת במזומן ולא העביר לנתבעת, או בלשונם "גנב" מהנתבעת.

לציין, כי בסיכומיהם טענו הנתבעים (לראשונה) כי כמו כל תשלום ששולם בטעות, גם תשלום זה לביטוח מנהלים שמקורו בטעות, אין להנציח והפנו לפסק דין בסוגית תשלומים ששולמו בטעות.

נפנה איפוא לדון במחלוקת זו שבין הצדדים.

  1. וכך, בסופו של יום לא היה חולק בין הצדדים כי מקור החובה, אם בכלל, להפריש ולנכות כספים לביטוח מנהלים בשיעורים כאמור לעיל, מקורה בהסכם שבין הצדדים (במובחן מחובה מכח הדין).

משכך הם פני הדברים, הרי שהנטל להוכיח את אותו הסכם שבין הצדדים, לרבות את פרטיו, מוטל על התובע הטוען לאותו הסכם.

לעניין זה, מעבר לאמירה לפיה הוסכם בין הצדדים כי החל מחודש מאי 2008 יבוצעו ההפרשות והניכויים הנ"ל לביטוח מנהלים – לא הציג התובע בפנינו כל ראיה או אסמכתא לתמוך בטענתו כי אמנם החל מחודש מאי 2008 הוסכם בין הצדדים על ביצוע אותן הפרשות וניכויים לביטוח מנהלים.

ודוק, לא ניתן היה להתעלם מכך, שלמרות שבהסכם בכתב שבין הצדדים מחודש מאי 2008, העלו הצדדים על הכתב בפירוט רב את ההסכמה ביניהם על שיעורי העמלות להן יהיה התובע זכאי ואת התחייבות הנתבעת להבטיח לתובע "הכנסת מינימום", אין כל אזכור באותו מסמך לעניין ביצוע הפרשות לביטוח מנהלים, והדברים מדברים בעד עצמם.

אי לכך אין בידינו לקבוע שהתובע עמד בנטל להראות כי הוסכם בין הצדדים שהחל מחודש מאי 2008 יבוצעו ההפרשות והניכויים הנ"ל לביטוח מנהלים.

הנכון הוא שמהאסמכתאות שהציג התובע (ראה: נספחי ד' לתצהירו), עולה כי תאריך תחילת הפוליסה היה ביום 1/2/09 ורק החל מחודש 2/09 בוצעו הפרשות לביטוח מנהלים בחברת הפניקס (פוליסה מספר 2375026016).

מנגד, אף אין בידינו לקבל את סברת הנתבעים לפיה בהעדר אסמכתא בכתב על המוסכם בין הצדדים, לא הוכיח התובע כי היתה הסכמה על ביצוע הפרשה כאמור לביטוח מנהלים.

לעניין זה, עצם העובדה שהנתבעת 1 ניכתה מהתובע סכומים לביטוח מנהלים והעבירה כספים מטעמה לאותה הפוליסה, שבה היא רשומה כבעלים והתובע רשום כמוטב – היא הראיה למוסכם בין הצדדים לעניין זה.

משנפתחה הפוליסה על שם הנתבעת, והנתבעת ביצעה הפרשות וניכויים לאותה פוליסה החל מחודש 2/09 – הנטל להראות כי פוליסה זו נפתחה בטעות או כי הוסכם בשלב כלשהו בין הצדדים על הפסקת התשלומים לפוליסה – מוטל על הנתבעים, בפרט ומיוחד כך שעה שלא היה חולק בין הצדדים שסוכן הביטוח שערך את הפוליסה הנ"ל עבור התובע, היה אביו של הנתבע (ראה עדות הנתבע: בעמ' 17 לפרוטוקול ש': 23-24).

דא עקא, שהנתבעים לא הביאו כל ראיה להוכיח שדובר בטעות בפתיחת הפוליסה לטובת התובע והעברת הכספים אליה, או כי הוסכם בשלב כלשהו בין הצדדים על הפסקת התשלומים לפוליסה, ואף לא העידה לעניין זה את אביו של הנתבע שערך את הפוליסה, וגם כאן הדברים מדברים בעד עצמם.

  1. משכך הם פני הדברים, התוצאה היא שהתובע עמד בנטל להראות כי הוסכם בין הצדדים שהחל מחודש 2/09 יבוצעו עבורו הפרשות לפוליסת ביטוח מנהלים, בשיעור של 5% ו- 8.33% על חשבון המעביד, בצירוף ניכויים מהתובע בשיעור של 5%, ומנגד, הנתבעים לא עמדו בנטל להוכיח שדובר היה בטעות בפתיחת הפוליסה לטובת התובע והעברת הכספים אליה, או כי הוסכם בשלב כלשהו בין הצדדים על הפסקת התשלומים לפוליסה.

אי לכך, אנו קובעות שהוכח להנחת דעתנו, שהוסכם בין הצדדים שהחל מחודש 2/09 יבוצעו עבור התובע הפרשות לפוליסת ביטוח מנהלים בשיעור של 5% ו- 8.33% על חשבון המעביד, בצירוף ניכויים מהתובע בשיעור של 5%.

  1. זאת ועוד, מעיון באסמכתאות שצירף התובע לתצהירו (ראה: נספחי ד' לעיל) עולה כי בגין החודשים 2/09, 3/09, 4/09 ו-5/09 הועבר מדי חודש לפוליסת ביטוח המנהלים הנ"ל, הסך הכולל של 1,050 ₪ (אשר שויכו לחלק העובד בסך של 286 ₪ וחלק המעביד בסך של 764 ₪), ובסה"כ בגין חודשים אלו הועבר הסך הכולל של 4,200 ₪ (אשר שויכו לחלק העובד בסך כולל של 1,144 ₪ וחלק המעביד בסך כולל של 3,056 ₪).

דא עקא, שלאחר חודש 5/09 לא הועברו עוד תשלומים לפוליסה הנ"ל, ומכאן מכתבה של חברת הפניקס אל התובע מיום 4/2/10, בו נאמר כי יתרת החוב לפרמיה למועד זה היא 7,725 ₪, המתייחסים הן לחלק העובד בתגמולים, הן לחלק המעביד בתגמולים והן לחלק המעביד בגין רכיב פיצויי פיטורים.

זאת ועוד, מעיון בתלושי השכר של התובע ניתן להבחין כי בחודשים 8/09; 9/09 ו-10/09 נוכה מהתובע מדי חודש הסך של 600 ₪ לביטוח מנהלים ובחודש 11/09 נוכה הסך של 1,000 ₪ לביטוח מנהלים והסה"כ נוכה הסך הכולל של 2,800 ₪.

  1. נקדים ונבהיר כי אין בידינו לקבל את סברת התובע ולפיה הנתבעת 1 ניכתה ממנו כספים לביטוח מנהלים, אך לא העבירה אותה ליעדם, ונבאר.

כמבואר לעיל, נוכה משכרו של התובע הסך הכולל של 2,800 ₪, ואולם כעולה מן האסמכתאות שצירף התובע, הועבר לביטוח המנהלים הסך הכולל של 4,200 ₪.

ידוע לנו, מתוקף ידיעתנו השיפוטית ממקרים קודמים, כי חברות הביטוח נוהגות לשייך  את כלל הסכומים המועברים אליהם לפי ראשי הביטוח, המקובלים, היינו: 5% חלק מעביד לתגמולים, 8.33% חלק המעביד לפיצויי פיטורים ו-5% חלק העובד לפיצויי פיטורים.

אי לכך, העובדה, שהסך הכולל של 4,200 ₪ שהועבר לפרוליסה, שויך על ידי חברת הביטוח לחלק עובד וחלק מעביד, אין פירושה שהנתבעת לא העבירה את כל הניכויים שניכתה מהתובע לחברת הביטוח.

ההיפך הוא הנכון, לאור הסכום הכולל שהועבר לפוליסה, עולה כי הנתבעת העבירה לחברת הביטוח את מלוא ה- 2,800 ₪ שניכתה מהתובע, ואף הוסיפה לכך עוד 1,400 ₪ מכספיה.

אכן, לא מדובר במלוא הסכום שהיה על הנתבעת להעביר לביטוח המנהלים בגין חלקה לתגמולים (ועל כך יידון להלן), אך אין המדובר בנסיבות בהן הנתבעת ניכתה סכומים מהתובע ולא העבירה אותם לביטוח המנהלים.

  1. ובאשר ליתרת החוב של הנתבעת לתובע, הרי שכמבואר לעיל התובע עתר לחיוב הנתבעת בתשלום פיצויי בשווי חלק המעביד לתגמולים ובצדק שכך, שכן חלק המעביד לפיצויי פיטורים, נכלל כבר בתביעה לפיצויי פיטורים שהגיש התובע, ואילו בגין חלק העובד לתגמולים הובהר לעיל כי מלוא הסכום שנוכה מהתובע הועבר לפוליסת ביטוח המנהלים.

כמבואר לעיל, התובע עתר לחיוב הנתבעים בתשלום הסך הכולל של 7,000 ₪ בגין רכיב זה, היינו 5% מתוך משכורת בסך 7,000 ₪, כשהם מוכפלים ב-20 חודשי עבודה החל מחודש מאי 2008.

לציין כי העובדה שמן התובע נוכה הסך הכולל של 2,800 ₪ בגין ארבעה חודשי ביטוח (2/09 עד 5/09 ועד בכלל), היא הנותנת כי אמנם הוסכם שחלק התגמולים יהיה ממשכורת של 7,000 ₪ אך זאת בערכי ברוטו.

משקבענו כאמור לעיל, שכל שהוכח בפנינו הוא שהוסכם בין הצדדים על ביצוע הפרשות וניכויים לביטוח מנהלים החל מחודש 2/09, התוצאה היא שהיה על הנתבעת 1 להעביר לביטוח מנהלים בגין חלקה בתגמולים, את הסך הכולל של 3,850 ₪ ברוטו, היינו 5% מתוך משכורת בסך 7,000 ₪ ברוטו, כשהם מוכפלים ב-11 חודשי עבודה החל מחודש פברואר 2009 ועד לתום תקופת עבודתו של התובע.

דא עקא, שכמבואר לעיל, הנתבעת העבירה מתוך סכום זה, את הסך הכולל של 1,400 ₪ בלבד, ועל כן התוצאה היא שהתובע זכאי לפיצוי בגובה ההפרש היינו בסך של 2,450 ₪ וזאת בנוסף לסכומים שהצטברו בפוליסה.

  1. אלא שכאמור, לטענת הנתבעים את סכומי החוב, אם בכלל, יש לקזז כנגד כספים שלשיטתם התובע "גנב" מהנתבעת.

            טענה זו של הנתבעים נזנחה בסיכומיהם, וטוב שכך, שכן הנתבעים לא עמדו ולא החלו אפילו לעמוד בנטל הכבד המוטל על זה הטוען לנטילת כספים על ידי עובד שלא כדין.

אי לכך, טענתם זו של הנתבעים – נדחית.

  1. סיכומם של דברים.

אשר על כן ולאור כל המבואר, התוצאה היא שהתובע זכאי לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות מעביד לביטוח מנהלים בסך כולל של 2,450 ₪ ברוטו, וזאת בנוסף לסכומים שהצטברו בפוליסה על שמו של התובע.

בניגוד לסברת התובע בעתירתו לפיצויי הלנה על רכיב זה, פיצוי כאמור, איננו רכיב בגינו ניתן לפסוק פיצויי הלנה, ועל כן אנו מורות שהסכום אותו פסקנו לעיל ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

מטעמים של נוחות החישוב אנו מורות כי הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממחצית התקופה נשוא החוב, היינו החל ממיום 1/8/09 ועד לתשלום המלא בפועל.

זאת ועוד, כפי שבואר לעיל, למרות "שיוכם" של הסכומים לרכיבים שונים, לרבות לחלק המעביד בגין פיצויי פיטורים – המדובר בסכומים שהועברו לפוליסה בגין חלק העובד וחלק המעביד לתגמולים, בלבד.

אי לכך, ברי כי בנוסף לפיצוי אותו פסקנו לעיל, התובע זכאי לכל הסכומים שהועברו לביטוח מנהלים, לרבות הסכום ששויך לחלק המעביד בגין פיצויי פיטורים.

הצדדים בענייננו לא דקו פורתא האם הסכומים שנצברו בפוליסת ביטוח המנהלים הועברו כבר לבעלות התובע, אם לאו.

אי לכך, ולהסרת כל ספק אנו מורות, כי ככל שטרם הועברה הפוליסה לבעלות התובע, על הנתבעת 1 (בעלת הפוליסה) להמציא לחברת הביטוח הפניקס (עם העתק במישרין לב"כ התובע) "מכתב שחרור" להעברת הפוליסה מספר 2375026016, לבעלות התובע על כל הסכומים שנצברו בה, וזאת בתוך 15 יום מקבלת פסק הדין לידיה.

התביעה להחזר ניכויים מהשכר.

  1. ברכיב זה לכתב התביעה, עתר התובע לחיוב הנתבעים בתשלום הסך הכולל של 14,645 ₪ בגין ניכויים שבוצעו במהלך תקופת עבודתו, לטענתו שלא כדין, בצירוף פיצויי הלנה ולחילופין הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

סכום זה מורכב מסך כולל של 4,923 ₪ אשר נוכה במהלך תקופת עבודתו של התובע בגין הוצאות פלאפון; סך כולל של 4,622 ₪ אשר נוכה במהלך תקופת עבודתו של התובע בגין מפרעות וסך כולל של 5,100 ₪, אשר נוכה מן התובע בגין הלוואה.

התובע הפנה לתלושי שכרו שבהם בוצעו אותם ניכויים משכרו ואף צירף לתצהירו ולכתב תביעתו, טבלה שבה ריכז לשם הנוחות, את סכומי הניכויים הנ"ל, לפי חודשים.

וכך, ובכל הנוגע לתביעה להחזר ניכויים בגין הוצאות טלפון – הרי שלטענת התובע בכתב תביעתו ותצהירו, הוא קיבל מהנתבעים טלפון נייד שנועד לשמש אותו בעבודתו ולצורך שיחות אישיות.

לטענתו, הנתבע 3 טען כי על התובע לשאת בעלות החודשית של הטלפון הנייד החורגת מ-400 ₪ לחודש, ואילו הוא הודיע לנתבע 3, מספר פעמים, כי אינו מסכים לניכוי כל סכום ממשכורתו שכן הוא כמעט ואינו עושה שימוש בטלפון הנייד לצרכיו הפרטיים.

לדבריו, לאחר שהתלונן על הניכוי, הנתבע 3 השיב כי הוא יפסיק עם הניכויים, אך לאחר תקופה קצרה הוא "חזר לסורו".

כעולה מתלושי השכר של התובע שצורפו ומן הטבלה שערך, החל מחודש 10/06 נוכו ממנו מדי חודש (למעט בחודשים 11/06; 4/07-10/07; 12/07-1/08; 4/08-7/08; 11/08 ו-4/09) "ניכויי רשות", תחת הכותרת "פלאפון" בסכומים משתנים שנעו בין 85 ₪ (בחודש 3/09) ועד 647 ₪ (בחודש 12/06).

באשר לתביעה להחזר ניכויים בגין הוצאות טלפון – הרי שכעולה מתלושי השכר של התובע שצורפו ומן הטבלה שערך, בחודש 11/06 נוכה ממנו הסך של 231 ₪ במסגרת "ניכויי רשות", תחת הכותרת "מפרעה", וכך בחודש 3/07 נוכה ממנו הסך של 331 ₪; בחודש 2/09 נוכה ממנו הסך של 1,460 ₪; בחודש 9/09 נוכה ממנו הסך של 98 ₪ ובחודש 11/09 נוכה ממנו הסך של 2,500 ₪.

לטענת התובע בכתב תביעתו ותצהירו הוא מעולם לא קיבל מפרעה מהנתבעים ועל-כן מדובר בניכוי שלא כדין משכרו.

באשר לתביעה להחזר הלוואה –  הרי שלטענת התובע בכתב תביעתו ותצהירו ב-21.11.2008 , הוא היה אמור לעבור ניתוח, ועמדה בפניו ברירה לבצע ניתוח בבית חולים ציבורי, או ניתוח פרטי שזמן ההחלמה ממנו יהיה קצר יותר אך עלותו עמדה על סך של 5,500 ₪.

לדבריו, הנתבע 3 הציע לו לממן את עלות הניתוח, שכן הוא לא רצה שייעדר תקופה ארוכה מעבודתו וייגרמו נזקים ל"קו" עליו עבד.

לדבריו, לאחר כשלושה חודשים, הוא הבחין שהנתבע 3 מתחיל לנכות משכרו סכומים בגין החזר "הלוואה", וכאשר פנה אליו בעניין זה, השיב לו הנתבע 3 כי התשלום עבור הניתוח היה בגדר הלוואה, אלא שלטענתו, הוא מעולם לא הסכים ליטול הלוואה, ואם היה יודע שאלו פני הדברים, הוא לא היה עובר ניתוח פרטי.

מעיון בתלושי השכר של התובע שצורפו ומן הטבלה שערך, עולה כי בחודש 12/08 נוכה מן התובע במסגרת "ניכויי רשות", תחת הכותרת "הלוואה" הסך של 1,100 ₪, והחל מחודש 3/09 ועד לחודש 11/09 נוכה ממנו, מדי חודש, תחת כותרת זו הסך של 500 ₪ לחודש ובסה"כ: 5,100 ₪.

  1. מנגד, לטענת הנתבעים בכתב הגנתם ותצהיר הנתבע, למן תחילת עבודתו של התובע סוכם עימו כי ישולמו לו הוצאות טלפון עד לגובה של 400 ₪ (כפי ששולם לכל הסוכנים האחרים) וכי כל הוצאה מעבר לכך תנוכה משרו. כמו כן לאור הפצרותיו של התובע הסכימה הנתבעת 2 להעניק לתובע הלוואה שסוכם כי תוחזר בתשלומים של 500 ₪ שינוכו משכרו. לטענתם, הנתבעת לא התחייבה לממן את הניתוח שעבר התובע בשנת 2008, ועל כן תמוהה העובדה שהתובע העלה טענה זו לראשונה בכתב התביעה, מה גם שבניגוד לטענת התובע שולמו לו מפרעות.

נפנה איפוא לדון במחלוקת זו שבין הצדדים, על רכיביה.

  1. סעיף 25 (א) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן – החוק), קובע את העיקרון שאין לנכות כספים משכר עובד, למעט הסכומים הנקובים בו, ובין היתר נקבע בסעיפים קטנים (6) ו-(7):

"(6)      חוב על פי התחייבות בכתב מהעובד למעביד, בתנאי שלא ינוכה על חשבון חוב כאמור יותר מרבע שכר העבודה.

(7 )       מקדמות על חשבון שכר עבודה, אם אין המקדמות עולות על שכר עבודה בעד שלושה חדשים; עולות המקדמות על שכר עבודה לשלושה חדשים – חלות על היתרה הוראות פסקה (6).

  1. וכך ככל שהדברים נוגעים לניכוי בגין שימוש בטלפון – הרי שלא היה חולק לשיטת שני הצדדים, כי מקור הניכוי הוא בתשלומים ששילמו הנתבעות עבור כלל הוצאות הטלפון הנייד של התובע, כפוף למחלוקת האם כטענת התובע הוא התנגד לכך שינכו לו את ההוצאות שחרגו מ-400 ₪ לחודש.

זאת ועוד, כעולה מתלושי השכר שצירף התובע הניכוי המדובר החל בסמוך לתחילת עבודתו בנתבעת 2 ונמשך באופן רציף (למעט באותם חודשים בודדים שנזכרו לעיל) עד לסוף תקופת עבודתו אצל הנתבעת 1.

חרף זאת, התנגדותו הנטענת של התובע לאותו ניכוי עבור הוצאות טלפון פרטיות, לא נזכרה ולו ברמז במכתב בא כוחו הקודם של התובע אל הנתבעת 1 מיום 26/11/09.

במובחן מהתביעה בעניין אי תשלום, הפרשי השכר המינימאלי שלפחות הוזכרה בעקיפין, הרי שנושא הקיזוז בגין הוצאות טלפון – לא נזכר כלל באותו מכתב.

יתרה מכך, הנימוק שנתן התובע להתנגדותו הנטענת לניכוי לא היה שהנתבעת אמורה לשאת בהוצאות הטלפון הנייד לשימושו הפרטי, אלא שהוא כמעט ואינו עושה שימוש בטלפון הנייד לצרכיו הפרטיים ועל כן אין הצדקה לנכות ממנו כל סכום שחורג מ-400 ₪ לחודש.

נודה ולא נכחד שהעלאת טענה זו בדיעבד, לאחר שבמשך כל תקופת עבודתו בוצע הניכוי ולא הוכח בפנינו כי התובע התנגד לו, כמו גם הרציונאל שביסוד תביעתו זו של התובע, היינו כי הנתבעות ישאו בכל הוצאות הטלפון הנייד שהועמד לרשותו, לרבות בגין שיחות פרטיות שביצע וללא כל הגבלה – היא מקוממת, בפרט כך שעה במכתב בא כוחו הקודם של התובע מיום 26/11/09, הטענה כלל לא נזכרה.

עם זאת בסוף כל הסופות, עסקינן בענייננו בניכוי משכרו של התובע, עליו חלות הוראות סעיף 25(א)(6) לחוק הגנת השכר, והנטל הוא על הנתבעים להראות שמדובר ב"התחייבות בכתב מהעובד למעביד".

הנתבעים לא טענו, וכפעל יוצא מכך אף לא הוכיחו שהתובע חתם בכתב על המוסכם בין הצדדים לעניין הקיזוז משכרו של הוצאות טלפון שיחרגו מ-400 ₪ לחודש, ואף לא טרחו להציג, למצער דוגמא אחת, של חשבון טלפון אשר ממנו ניתן יהיה ללמוד כי מה שקוזז מהתובע, היה ההפרש שמעל 400 ₪ לחודש.

בנסיבות, אלו וגם אם אין דעתנו נוחה מטענות אלו של התובע, הרי שאין בידינו לקבוע כי הנתבעים הוכיחו שמדובר בניכוי כדין מהשכר, כהגדרתו בסעיף 25(א)(6) לחוק הגנת השכר, ועל כן אין לנו אלא לקבוע שהתובע זכאי להשבת שכר זה, שנוכה ממשכורותיו, שלא בהתאם להוראת הדין.

באשר לדעתנו לגבי התובע ואופן העלאת הטענה על ידיו, הרי שלזו ניתן יהיה ליתן ביטוי בשאלת פסיקת פיצויי ההלנה על הסכום, אך ככל שהדברים נוגעים לעצם השבת הסכום, אין לנו אלא לקבוע שהתובע זכאי להשבת הסך של 4,923 ₪, אשר נוכו ממנו שלא בהתאם להוראות הדין.

  1. ובאשר להשבת הניכויים בגין "המפרעות" – הרי שכאמור סעיף 25(א)(7) לחוק הגנת השכר, מאפשר לנכות משכר העבודה של העובד, מקדמות ששולמו על חשבון שכר עבודה, אם אין המקדמות עולות על שכר עבודה בעד שלושה חדשים, ואמנם, הפרקטיקה של תשלום מקדמה על חשבון שכר העבודה הקרוב, הינה פרקטיקה מוכרת ומקובלת, שמבחינה חשבונאית מוצאת את ביטויה בתלושי השכר של העובד תחת הכותרת "מפרעה".

גם לגבי ניכויים אלו, מצאנו את אי איזכורם ולו ברמז של ניכויים אלו (אם אמנם לא שיקפו מפרעות אמיתיות) במכתב בא כוחו הקודם של התובע מיום 26/11/09, מעוררת תהיות, בפרט כך שעה שמדובר בניכוי ניכר לעין ואם לא דובר בניכוי בגין מפרעה אמיתית, היה אמור לעורר התייחסות בזמן אמת, ואם לא בזמן אמת הרי שלפחות במכתב ב"כ התובע מיום 26/11/09.

עם זאת, גם לעניין זה, בסוף כל הסופות, ולאור הוראות סעיף 25(א) (7) לחוק הגנת השכר, הנטל הוא על הנתבעים להוכיח את אותן מקדמות ששולמו בפועל ואשר בגינן בוצעו אותם ניכויים תחת הכותרת "מפרעה", אם לא לגבי כל התקופה או כל המפרעות, הרי שלמצער לגבי התקופה שקדמה לסיום עבודתו של התובע.

אלא שגם לעניין זה, מעבר לטענה בעלמא כי לתובע שולמו מפרעות, לא טרחו הנתבעים להציג מתוך הנהלת החשבונות שלהם, ולו דוגמא אחת של מקדמה ששולמה לתובע, לרבות לא מהתקופה שקדמה לסיום עבודתו של התובע.

כאשר נשאל הנתבע לעניין זה בחקירתו הנגדית בפנינו, כל שהיה בידיו לומר הוא שהוא אינו זוכר את פרטי המקדמות, שכן בחברה עבדו באותה תקופה לפחות 20 איש וכנראה שהתובע ביקש מקדמה (ראה: בעמ' 12 לפרוטוקול ש': 8-15) ואולם כאשר נשאל האם יש רישום בחברה לגבי המפרעות ששולמו, השיב בפסקנות: "בוודאי שיש" (ראה: בעמ' 12 לפרוטוקול ש': 16-17).

אם כך הם פני הדברים, הרי שאין לנתבעים להלין אלא על עצמם על כך שלא טרחו להציג את אותם רישומים בהן מפורטות המקדמות ששולמו לתובע עבור אותן מפרעות,  ולמצער את חלקם.

גם אם אין דעתנו נוחה מאופן העלאת טענה זו מצד התובע – אין בידינו לקבוע כי הנתבעים הוכיחו שמדובר בניכוי כדין מהשכר, כהגדרתו בסעיף 25(א)(7) לחוק הגנת השכר, ועל כן אין לנו אלא לקבוע שהתובע זכאי אף להשבת שכר זה, שנוכה ממשכורותיו, שלא בהתאם להוראת הדין.

באשר לדעתנו לגבי אופן העלאת הטענה על ידי התובע, הרי שגם לעניין זה, ניתן יהיה ליתן לה ביטוי בשאלת פסיקת פיצויי ההלנה על הסכום, אך ככל שהדברים נוגעים לעצם השבת הסכום, אין  לנו אלא לקבוע שהתובע זכאי להשבת הסך של 4,622 ₪, אשר נוכו ממנו שלא בהתאם להוראות הדין.

  1. ובאשר להשבת הסכומים שנוכו מן התובע בגין הלוואות – במובחן משני הרכיבים לעיל, לעניין רכיב זה לכתב התביעה, לא היה חולק בין הצדדים כי הנתבעת שילמה בפעל לתובע את הסך של 5,500 ₪ עבור הניתוח הפרטי שעבר בחודש 11/08, ואין חולק ביניהם כי מיד לאחר מכן נוכו מהתובע, מדי חודש, בתשלומים חודשיים, הסכומים בגין תשלום זה, תחת הכותרת הלוואה.

גם אם אין המדובר בכותרת המדויקת, ברי כי לאור אשר לא שנוי המחלוקת בין הצדדים והתנהגותם בזמן אמת – המדובר במקרה זה במקדמה על חשבון שכר עבודה, כהגדרתה בסעיף קטן 25(א)(7) לחוק הגנת השכר.

אלא שכאמור, גדר המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה האם כטענת התובע, הנתבעת התחייבה לשאת בעלות הניתוח על מנת לצמצם את זמן היעדרותו מהעבודה, או שמא כטענת הנתבעים המדובר בהלוואה שניתנה לתובע לבקשתו כדי שיוכל לעבור ניתוח פרטי.

משאין חולק בין הצדדים, שהסכום שולם לתובע בפועל ונוכה ממנו מיד לאחר מכן בתשלומים חודשיים – הנטל, במקרה זה, הוא על התובע להוכיח כי חרף הנחזה מהתנהלות הצדדים בזמן אמת, דובר למעשה ב"מתנה" שלא היה מקום לגבות ממנו את שוויה.

בהקשר לתשלום זה, הימנעותו של התובע מלהזכיר ולו ברמז במכתב בא כוחו הקודם מיום 26/11/09, את דבר הניכוי של ה"מתנה", מטה את הכף לחובת התובע ולעבר המסקנה כי לא דובר ב"מתנה" אלא ב"הלוואה", שכן ממה נפשך, המדובר בסכומים שנוכו במשך 7 חודשים רצופים עד ליום 26/11/09 ולא ניתן היה להתעלם מהם.

אם אמנם כטענת התובע הנתבעת התחייבה לשאת בסכום זה בעצמה, הרי שאין לך דבר מקומם יותר מאשר לגלות לאחר מעשה, כי אותם סכומים מנוכים מהתובע בחזרה, ועל כן אך סביר הוא בעינינו שאם כך היו פני הדברים, הרי שהתובע היה מוחה על כך בצורה ממשית בזמן אמת, ואם לא בזמן אמת, הרי שלמצער התנהלות "מקוממת" זו היתה מצד הנתבעת, היתה זוכה לביטוי נחרץ במכתב בא כוחו של התובע מיום 26/11/09.

העובדה שהתובע לא מחה על הניכוי בזמן אמת ולא אזכר נושא זה ולו ברמז במכתב בא כוחו מיום 26/11/09 – היא הנותנת כי אף התובע לא סבר בזמן אמת שהוא אינו אמור להחזיר את הסכום, ורק לאחר שכבר סיים את עבודתו בחר להעלות טענה זו בבחינת חכמה שלאחר מעשה.

אי לכך, בסוף כל הסופות נחה דעתנו כי אכן דובר במקדמה ששולמה לתובע לצורך הניתוח, ואשר קוזזה ממנו מיד לאחר מכן בתשלומים חודשיים ורצופים.

משזו קביעתנו, אין לנו אלא לדחות את תביעתו זו של התובע להשבת סכומי ה"הלוואה".

  1. סיכומם של דברים.

אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, התוצאה היא שתביעת התובע ברכיב זה לכתב התביעה מתקבלת באופן חלקי בלבד, ואנו קובעות כי התובע זכאי להשבת הסך הכולל של 4,923 ₪ אשר נוכה במהלך תקופת עבודתו בגין הוצאות פלאפון, ולהשבת הסך הכולל של 4,622 ₪ אשר נוכה במהלך תקופת עבודתו בגין מפרעות, ובסה"כ להשבת הסכום הכולל של 9,545 ₪ ברוטו.

ובאשר לעתירת התובע לפיצויי הלנה על רכיבים אלו שנוכו משכרו, כמבואר לעיל הבענו כבר את דעתנו באשר להתנהלות התובע בעניין רכיבים אלו, ועל כן וגם אם לא עלה בידי הנתבעת להוכיח את התשלומים בגינם נוכו התשלומים – אנו משוכנעות שבמקרה זה דובר אמנם במחלוקת אמיתית בתום לב באשר לעצם הזכאות להשבת אותם רכיבים, ועל כן אנו מעמידות את שיעור פיצויי ההלנה על שיעור של הפרשי הצמדה וריבית כחוק בלבד.

יותר מכך, בנסיבות כמבואר לעיל, ובשים לב לכך שהתובע לראשונה את דרישתו לתשלום אותם סכומים רק לאחר שסיים את עבודתו, אנו קובעות כי הסכומים הנ"ל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, רק החל מיום 4/1/10 ועד לתשלום המלא בפועל.

התביעה לתשלום פיצויי פיטורים

  1. ברכיב זה לכתב התביעה, עתר התובע לתשלום פיצויי פיטורים בסך כולל של 30,305 ₪ מחושבים לפי משכורת חודשית קובעת של 8,870 ₪ (לפי ממוצע השתכרותו ב-12 חודשי העבודה האחרונים) למשך 41 חודשי עבודתו בנתבעות, בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים או לחלופין הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

לחילופין, ולמען הזהירות בלבד, טען התובע, כי יש לחייב את הנתבעים בתשלום פיצויי פיטורים בסך של 15,161 ₪, בגין התחייבותם להפריש החל מחודש 5/08 שווי של 8.33% משכר של 7,000 ₪ נטו לביטוח מנהלים, ואף זאת בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים ולחילופין הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

לציין, כי בסיכומיו, עתר התובע לתשלום פיצויי פיטורים בסך כולל של 28,785 ₪, בלבד, מחושבים לפי משכורת חודשית קובעת לפי ממוצע השתכרותו ב-12 חודשי העבודה האחרונים, בסך של 8,425 ₪, בלבד.

  1. בטרם נדרש למחלוקת זו שבין הצדדים לגופה, מן הראוי להקדים ולהבהיר כי אין בידינו לקבל את עתירתו החלופית של התובע, לחיוב הנתבעים בתשלום פיצויי פיטורים בסך של 15,161 ₪, בגין התחייבותם להפריש החל מחודש 5/08, את השיעור של 8.33% משכרו לפיצויי פיטורים, ונבאר.

ראשית, כמבואר לעיל קבענו שהתובע לא הוכיח את ההתחייבות להפריש עבורו כספים לביטוח מנהלים החל מחודש מאי 2008.

שנית, הכלל הוא שכספים שנצברו ברכיב פיצויי הפיטורים בביטוח מנהלים הינם כספי המעביד, והם אינם עוברים לזכותו של העובד אלא במקרה שבו הסתיימה עבודת העובד בנסיבות המזכות בפיצויי פיטורים, או במקרה שבו הוסכם בין הצדדים בכתב כי כספי פיצויי הפיטורים שייצברו בביטוח מנהלים יועברו לזכות העובד בכל מקרה של סיום עבודה, לרבות עקב התפטרות שאינה מזכה בפיצויי פיטורים.

בענייננו, התובע לא טען וכפעל יוצא מכך, גם לא הוכיח שהוסכם בין הצדדים כי כספי פיצויי הפיטורים שייצברו בביטוח המנהלים יועברו לזכותו בכל מקרה של סיום עבודה, לרבות עקב התפטרות שאינה מזכה בפיצויי פיטורים, ועל כן לא קמה לתובע זכאות "הסכמית" לפיצויי פיטורים בכל מקרה של סיום עבודה.

הנכון הוא שהתובע יהיה זכאי לפיצויי פיטורים, רק אם יוכיח כי התקיימו בו הנסיבות המזכות בפיצויי פיטורים על פי החוק.

  1. משכך הם פני הדברים נפנה להלן לדון במחלוקת זו שבין הצדדים, בשאלה האם הוכיח התובע כי התקיימו בו הנסיבות המזכות בפיצויי פיטורים על פי החוק.

וכך, לטענת התובע בכתב תביעתו ובתצהירו, לנוכח הפרות הסכם העבודה מצד הנתבעים כמבואר לעיל, הוא התריע מספר פעמים, שהיה וההפרותלא יתוקנו הוא יאלץ להתפטר בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים.

יתרה מכך, לטענתו, החל מחודש מרץ 2009, ירד שכרו בשיעור ניכר, וזאת מן הטעם שהנתבעים הקטינו בצורה ניכרת את המלאי אותו שיווקובאמצעותו. הפחתת המלאי, לטענתו, מנעה ממנו לבצע מכירות ומאחר וחלק ניכר משכרו בוסס על עמלות מכירה, שכרו פחת בצורה ניכרת.

לדבריו, לא ניתן היה לצפות ממנו כי ימשיך לעבוד, שעה שהנתבעים מפרים באופן שיטתי את חוקי העבודה ואת תנאי עבודתו המוסכמים, והדברים נכונים ביתר שאת לאור העובדה שהנתבעים כאמור ניכו  משכרו סכומים גבוהים שלא כדין, ובמיוחד ניכו סכומים לביטוח מנהלים, שלא הועברו לחברת הביטוח.

לטענתו, משכלו כל הקיצין ופניותיו אל הנתבע 3 לא הועילו, הוא פנה לעורך דינו הקודם, אשר ביום 26/11/09 שלח מכתב בו נדרשו הנתבעים לבצעאת ההפרשות לביטוח מנהלים ולשלם את השכר המינימאלי בסך 7,000 ₪ נטו לחודש שהוסכם עליו ולאפשר לו לעמוד במכסת מכירות ע"יהחזקת מלאי מתאים.

לתצהירו וכתב תביעתו צירף התובע את מכתב בא כוחו מיום 26/11/09 (ראה: נספח ה' לתצהיר התובע).

לטענת התובע, לאחר קבלת אותו מכתב ע"י הנתבע, הוא נפגש עם הנתבע, אשר  הסכים לשלם לו על חשבון החוב 2,500 ₪ בלבד, ולמרות הפצרותיו, לא הסכים לשלם לו את מלוא הסכומים אשר להם היה זכאי.

לטענתו לא ניתן היה לצפות ממנו בנסיבות כמבואר לעיל, כי ימשיך בעבודתו, ועל כן  ביום 9/12/09  הודיע לנתבעת באמצעות בא כוחו הקודם עלהתפטרותו, שתיכנס לתוקפה לאחר תקופת ההודעה המוקדמת, בנסיבות המזכות בתשלום פיצויי פיטורים.

לתצהירו וכתב תביעתו צירף התובע את מכתב בא כוחו מיום 9/12/09 (ראה: נספח ו' לתצהיר התובע).

  1. מנגד, לטענת הנתבעים בכתב הגנתם ותצהיר הנתבע, התובע התפטר מעבודתו עקב כך שמצא מקום עבודה חלופי אצל חברה המתחרה בנתבעת 1 ומנוהלת על ידי מר אלעד טבנקין (להלן-אלעד), מי שעבד במשך שנים רבות אצל הנתבעות כמנהל סוכני המכירות והפך למתחרה הגדול ביותר שלהן.

לטענתם, בדיעבד התברר להם שאלעד וסוכן מכירות נוסף שהתפטר מעבודתו אצל הנתבעת בשם דוד נחמיה, פנו אל התובע כבר בסוף שנת 2009 והציעו לו לעבוד אצל אלעד (כשכיר או עצמאי), תמורת שכר גבוה יותר, וזו הסיבה שהתובע התפטר מעבודתו.

לטענת הנתבעים, כפעל יוצא מכך, איבדו הנתבעות תוך זמן קצר 3 סוכני מכירות ותיקים ומנוסים שהפכו בפועל למתחרים שלהן וזאת תוך ניצול קשריהם עם לקוחות.

עוד הם טוענים שלאור ויתקו, ניסיונו וכישוריו של התובע לא היה לנתבעים כל אינטרס לאבד גם את התובע כסוכן מכירות ולא עשו דבר כדי לגרום לו לעזוב.

לטענתם, התובע בחר לבדות את גרסתו זו באשר לנסיבות סיום עבודתו כדי לזכות בפיצויי פיטורים שאינן מגיעים לו, ועל כן דין תביעתו זו להדחות.

  1. עד כאן, טענות הצדדים בעניין רכיב זה לכתב התביעה.

            ככלל, התפטרות מן העבודה, אינה מזכה בפיצויי פיטורים, למעט באותם חריגים המנויים בחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן – חוק פיצויי פיטורים).

אחד החריגים לכלל זה מצוי בסעיף 11(א) לחוק פיצויי-פיטורים, אשר קובע:

"התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים".

נטל ההוכחה להראות כי התקיימו בעובד הנסיבות כאמור בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, מוטל על העובד הטוען לזכאות לפיצויי פיטורים בדין מפוטר [ראה: דב"ע מח159/-3 חיים שלום – מירון סובל שור ושות', [פורסם בנבו] פד"ע כ' 290].

כמו כן, נקבע שכאשר מדובר בנסיבות שבידי המעביד לשנותן על העובד להעמיד את המעביד על כוונתו להתפטר עקב הרעה בתנאי עבודה או עקב נסיבות שביחסי עבודה בהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, בטרם יתפטר מעבודתו, כך שתהא למעביד הזדמנות לעשות לסילוק הסיבה, ורק אם לא עשה לסילוקה – יתקיים האמור בסעיף [ראה: דב"ע לה/15-3 בן צור דרויאנוב – זיגמונס רוסקיס (לא פורסם) [פורסם בנבו]; דב"ע שן 10-3חיים כהן – הלהר פיסול ותכשיטים בע"מ, [פורסם בנבו] פד"ע כא, 238; דב"ע מח/174-3 טלסיס בע"מ – רוגל, [פורסם בנבו] פד"ע כ, 421]

            זאת ועוד, בדוננו בשאלת הנסיבות שהובילו להתפטרות, יש לזכור שככלל לעניין הזכאות לפיצויי פיטורים, העילה לזכאות "מתגבשת במעשה הפיטורים או ההתפטרות, בצרוף המניע שפעל כך, היינו הנסיבות המודעות שהסבו למעשה את סיים היחסים" [ראה: דב"ע לג/3-2 זילבר – גלוביס בע"מ, [פורסם בנבו] פד"ע ד, 153, 157 דב"ע מב/132-3 להבים בע" משה מ ואח' – פרנסה, [פורסם בנבו] פד"ע יד, 264, 269].

            אי לכך נפסק, כי:

"יודגש כי בסעיפים שבחוק פיצויי הפיטורים, תשכ"ג- 1963(להלן – החוק), שעניינם התפטרות המזכה בפיצויים (הסעיפים 6, 8 ו-11), נאמר במפורש שהמדובר הוא בהתפטרות "לרגל", "עקב" או "מחמת" האמור באותם הסעיפים, ללמדך שהגורם לא רק שצריך להיות קיים, אלא ­והוא העיקר – שאותו גורם יהיה הפועל, המניע והמביא לתוצאה"

[ראה: דב"ע לה41-3 יעקב היגר -דינה שוורץ, [פורסם בנבו] פד"ע ז 24; דב"ע נג/210-3 אהרון רביוב -נאקו שיווק בע"מ [פורסם בנבו] פד"ע כז 514].

במילים אחרות, מעבר להוכחת קיומן של נסיבות בהן לא ניתן לדרוש מעובד להמשיך בעבודתו, יש להראות קשר סיבתי בין אותן נסיבות לבין ההתפטרות בפעל.

  1. עד כאן הכלל, ומן הכלל אל הפרט.

כאמור, נטל ההוכחה להוכיח את זכאותו לפיצויי פיטורים מוטל על שכמו של התובע, ועל כן נפנה להלן לבחון, האם עמד התובע בנטל להוכחת זכאותו זו.

וכך, במכתב בא כח התובע מיום 26/11/09 אל הנתבעת 1, הלין ב"כ התובע בפני הנתבעת, על כך שלמרות ההתחייבות להבטיח לתובע שכר מינימאלי של 7,000 ₪ לחודש, שכרו של התובע ירד בצורה ניכרת אף מתחת לסכום זה.

לדבריו, הכנסתו החודשית הממוצעת של התובע עד לתחילת שנת 2009 הסתכמה בסכומי ברוטו שבין 12,000 ו- 14,000 לחודש, והיא צנחה בחודשים האחרונים לסכום ממוצע של כ-7,000 ₪ ברוטו לחודש.

זאת ועוד, באותו מכתב, אף הלין ב"כ התובע על כך שחרף ההתחייבות להפריש כספים לביטוח מנהלים, הרי שלמעט שתי הפרשות חד פעמיות בסכום של 1,200 ₪, לא העברו עבור התובע תשלומים לביטוח מנהלים, דבר המהווה פגיעה קשה בזכויותיו של התובע.

אי לכך, נדרשו הנתבעים באותו מכתב, להעביר לאלתר לחברת הביטוח את כל ההפרשות אותן לא העבירו, וכן נדרשו להחזיק מלאי של אביזרים שיאפשר לתובע שיווק שוטף וצבירת עמלות בהתאם להסכם עמו.

עוד הובהר באותו מכתב שבמידה ולא יתוקנו ההפרות הנ"ל לאלתר, יאלץ התובע להגיש את התפטרותו.

  1. עד כאן טענות התובע במכתב בא כוחו.

ואמנם, וכפי שבואר לעיל, מאז חודש 5/09 חדלה הנתבעת 1 מלהעביר כספים עבור התובע לביטוח מנהלים.

יתרה מכך, מעיון בתלושי שכרו של התובע, ניתן להבחין שאם בשנת 2008 השתכר התובע סך כולל 80,022 ₪ לשנה בגין עמלות, שהן 6,668 ₪ בממוצע לחודש בגין עמלות, הרי שנכון ליום 26/11/09 – מועד בו נשלח מכתב בא כוחו של התובע השתכר התובע בגין 10 החודשים הראשונים של שנת 2009 סך כולל סך כולל 44,583 ₪ בגין עמלות, שהן 4,454 ₪ בממוצע לחודש, בגין עמלות, כאשר כאמור בגין חלק לא מבוטל מאותם חודשים אף לא קיבל את ההשלמה לשכר של 7,000 ₪ נטו, כמוסכם בין הצדדים.

הנה כי כן, על פניו המדובר בירידה של כמעט 50% בשווי העמלות שהיוו חלק משמעותי מהשתכרותו של התובע.

  1. בנסיבות כמבואר לעיל, לנוכח הירידה המשמעותית בהשתכרותו והפסקת ההפרשות לביטוח מנהלים – התקיימו למצער בתובע נסיבות אחרות שביחסי עבודה שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו.

ודוק, לעניין זה, במובחן מהעילה של "הרעה מוחשית בתנאי העבודה", אין צורך להוכיח כי הירידה בהשתכרות העובד נגרמה עקב התנכלות מצד המעביד או עקב הפרת חוזה העבודה מצד המעביד, שכן די בכך שהתקיימו תנאים אובייקטיבים (גם אם לא באשמו של המעביד) אשר הובילו לתוצאה של פגיעה בהשתכרותו של העובד, כדי להגיע למסקנה שמדובר בנסיבות אחרות שביחסי עבודה שבהן אין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו.

ירידה בהכנסות החברה, אשר כתוצאה ממנה נפגעות העמלות שמקבל העובד בצורה ניכרת היא דוגמא מובהקת למצב זה, שבו גם אם לא בהכרח עקב הפרת חוזה העבודה מצד המעביד, נפגעת הכנסתו של העובד באופן שאין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו.

זאת ועוד, במובחן מהעילה של "הרעה מוחשית בתנאי העבודה", שהיא מעצם טיבה אירוע קיצוני, שבדרך כלל מוביל לתגובה מיידית מצד העובד, הרי ש"נסיבות אחרות ביחסי עבודה" אינן תלויות בהכרח בקיומו של אירוע קיצוני אחד, אלא מעצם טיבן הן יכולות להתגבש לאורך זמן, עד שהצטברותן על פני ציר הזמן מובילה למצב שבו אין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו.

וכך גם, בענייננו. המועד לביצוע ההפרשות לביטוח מנהלים בגין חודש 6/09 הוא בחודש יולי 09'. העובדה שהתובע לא חש לפנות כבר בסוף חודש זה אל הנתבעת בדרישה לבצע את אותן הפרשות, אינה יכולה לעמוד בעוכריו. המתנה של שלושה וחצי חודשים לאחר מועד זה שבהן נוכח התובע לדעת שאין המדובר בתקלה חד פעמית, היא בהחלט זמן המתנה סביר לצורך פנייה לעורך דין על מנת שיפנה בשמו אל המעביד.

והוא הדין, בכל הנוגע לירידה בגובה העמלות של התובע, אף זו אינה נלמדת על פי מצב העמלות לחודש או חודשיים.

לעומת זאת, לאחר 10 חודשים בהם לא חל שינוי משמעותי בשיעור העמלות שהשתכר התובע בהצטרפה לכך שבמקביל לכך הנתבעת אינה מעבירה עבורו הפרשות לביטוח מנהלים (ולא באופן מקרי) – זהו בהחלט זמן סביר לפנות לעורך דין כדי שיתריע בנתבעת לתיקון המצב.

ודוק, גם אם לא ניתן לצפות מהמעביד שיגדיל את המלאי המוחזק על ידו כדי להיטיב את תנאי השתכרותו של העובד, הרי שעצם הירידה המשמעותית בהשתכרות העובד מעמלות היא נסיבה ביחסי העבודה שבה לא ניתן לדרוש מן העובד כי ימשיך בעבודתו.

  1. הנה כי כן, עד כה הוכח להנחת דעתנו שהתקיימו בתובע נסיבות אחרות שביחסי עבודה שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, וכי עיתוי פניית בא כוחו אל הנתבעת בשלב זה, היתה סבירה ומתבקשת בשים לב לנסיבות העניין.

אלא שכאמור, לטענת הנתבעים, אין כל קשר בין הנסיבות הנטענות במכתב ב"כ התובע לבין התפטרותו של התובע, שכן זו באה בשל ההזדמנות שנקרתה לתובע לעבור לעבוד אצל מתחרה של הנתבעת ולהשתכר סכומים גבוהים יותר, ובשל כך בלבד.

אין בידינו לקבל את טענתם זו של הנתבעים ונבאר.

נקדים ונאמר כי התובע בהגינותו, אישר בעדותו בפנינו, כי אמנם הוא קיבל הצעה  מאלעד לעבור בחברת אקסטרים שבה עבד אלעד וכי החל לעבוד באותה חברה מספר ימים לאחר תום עבודתו אצל הנתבעת (ראה: בעמ' 8 לפרוטוקול ש': 30 עד עמ' 9 ש': 4; ובעמ' 9 לפרוטוקול ש': 24-25), הגם שהכחיש את טענת הנתבעת לפיה גם הסוכן דוד נחמיה עבר לעבוד באותה חברה (ראה: בעמ' 9 לפרוטוקול ש': 11-12).

וכאשר נשאל התובע, מדוע כבר כשהבחין בירידה בשכרו לא עזבת את העבודה, השיב, בכנות יש לומר:

"כי חיפשתי תוך כדי, לא יכולתי להפסיק את העבודה ולהרשות לעצמי לשבת בבית עם ילד ולא לעבוד ולא לקבל את המינימום" (ראה: בעמ' 8 לפרוטוקול ש': 24-25).

כאשר נשאל תובע איך הגיע לעבוד באקסטרים, השיב:

"אני בענף הזה 12 שנה וללכת למקום אחר קצת קשה. החלטתי להשאר באותו ענף וקיבלתי הצעות" (ראה: בעמ' 10 לפרוטוקול ש': 5-6).

כאשר נשאל האם זה נכון שהתחיל את התהליך של סיום העבודה אצל הנתבעות, רק אחרי שמצא מקום עבודה חדש, השיב:

"לא נכון. חיפשתי אבל עד שמצאתי וראיתי שאני יכול לעשות את זה אז החלטתי ללכת עם התהליך עד הסוף"(ראה: בעמ' 8 לפרוטוקול ש': 28-29).

וכאשר נשאל האם זה יהיה נכון לומר שעזב את הנתבעת משום שהציעו לו הצעה יותר טובה, עמד על טענתו כי עזב משום שלא כיבדו את ההסכם עמו (ראה: בעמ' 10 לפרוטוקול ש': 1-3).

ככלל, בעשייתו של עובד, במסגרת הזמן שבו קיימים יחסי עובד-מעביד בינו לבין הזולת לשם חיפוש עבודה אצל אחר' אין כל פסול [ראה: דב"ע מז/3-154 תמר מדמוני                                                    – המועצה המקומית נתיבות,  [פורסם בנבו] פד"ע כ', 144].

 והוא הדין אף בענייננו. כאמור, לא דובר היה באירוע קיצוני חד פעמי של פגיעה בתובע, כי אם בהתנהלות מתמשכת שהובילה לפגיעה מצטברת בהשתכרותו של התובע ובזכויותיו לביטוח מנהלים, ועל כן, אין מתום בכך שבטרם הודיע התובע על התפטרותו הוא בחן הצעות עבודה בענף העבודה שבו התמחה במשך שנים.

  1. זאת ועוד, הגם שהנתבעים טענו כי עזיבתו של התובע במועד שבו התפטר, לא היתה נוחה לנתבעות, הרי ששום דבר בהתנהלות הנתבעות לא הצביע על כך שניסו להשאירו בעבודה.

וכך, כאשר נשאל הנתבע בחקירתו הנגדית בפנינו, מה עשה לאחר שקיבל את מכתב בא כח התובע, הוא אישר כי אכן נפגש עם התובע לאחר אותו מכתב ולשיטתו: "ניסיתי ליישר איתו את העניינים וזה לא צלח", שכן לשיטתו הדבר נבע מכך שהתובע כבר רצה לעבור לעבוד בחברה של אלעד (ראה: בעמ' 13 לפרוטוקול ש': 5-11).

וכאשר נשאל על ידי בית הדין מה הציע לתובע כדי שימשיך לעבוד בחברה, השיב באלו המילים:

"אני לא הצעתי לו, אני שאלתי אותו מה הוא רוצה והוא העלה דרישות שלא יכולנו לעמוד בהן כגון משכורת של 10,000 ₪ מינימום וכל מיני דרישות ולא יכולנו לעמוד בזה ואמרתי לו או. קי. תעשה מה שאתה חושב" (ראה: בעמ' 13 לפרוטוקול ש': 14-17).

לא רק שהטענה בדבר דרישת התובע למשכורת מינימום של 10,000 ₪, לא נזכרה בשום מקום קודם לכן והועלתה לראשונה בחקירתו של הנתבע בפנינו, אלא ובעיקר שהנתבע לא עשה את המינימום הנדרש ממנו כדי להשאיר את התובע בעבודה, והוא להעביר את ההפרשות שלא הועברו עד לאותו מועד לביטוח מנהלים.

גם אם לא ניתן לצפות מהמעביד שיגדיל את המלאי המוחזק על ידו כדי להיטיב את תנאי השתכרותו של העובד, הרי שניתן גם ניתן לצפות ממנו כי ידאג להעביר את ההפרשות שלא הועברו עד לאותו מועד, עבור העובד, לביטוח מנהלים.

כאמור, על פי הפסיקה, התכלית של משלוח מכתב ההתרעה לפני התפטרות בנסיבות אלו הינה לאפשר למעביד לתקן את הטעון תיקון ובכך למנוע את הצורך של העובד להתפטר.

בענייננו, הגם שניתנה לנתבעת 1 ארכה מספיקה לתקן את הטעון תיקון, ולו באופן חלקי בהתייחס לזכויותיו של התובע בביטוח מנהלים, היא לא נקפה אצבע לשם כך, ועל כן לא ניתן לומר שהתובע לא התפטר בשל הפגיעה בזכויותיו עליהן התריע כאמור מבעוד מועד.

  1. סיכומם של דברים.

אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, הוכח להנחת דעתנו שהתקיימו בתובע נסיבות אחרות שביחסי עבודה שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, כי התובע התריע על כוונתו להתפטר בשל נסיבות אלו מבעוד מועד, כי הנתבעת 1 לא נקפה אצבע כדי לתקן ולו במעט את הטעון תיקון ובכך למנוע את הצורך של התובע להתפטר, וכי בנסיבות אלו לא נותרה ברירה בידי התובע אלא להתפטר.

משכך הם פני הדברים, אין זאת אלא שהתובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את זכאותו לפיצויי פיטורים בנסיבות התפטרותו שבנדון.

  1. ובאשר לשיעורם של פיצויי הפיטורים, הרי שכמבואר לעיל, קבענו כי משכורתו החודשית הממוצעת של התובע לשנת עבודתו האחרונה (כולל עמלות, ודמי מחלה), עמדה על הסך של 8,288 ₪ ברוטו.

משכך הם פני הדברים, התוצאה היא שבגין 41 חודשי עבודתו, התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 28,112 ₪, על פי החישוב שלהלן:

41 חודשי עבודה X 8,288 ₪ משכורת קובעת  = 28,112 ₪.

                     12 חודשים

  1. אי לכך אנו קובעות כי בנסיבות התפטרותו של התובע כמבואר לעיל, זכאי התובע לפיצויי פיטורים בסך של 28,112 ₪.

ובאשר לעתירת התובע לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים בגין רכיב זה, הרי שדי לעיין בדיוננו לעיל עד כה, כדי להשתכנע שחרף התוצאה הסופית אליה הגענו, המדובר בענייננו במחלוקת אמיתית בתום לב בין הצדדים, באשר לעצם זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים בנסיבות בהן אין חולק כי התובע התפטר מעבודתו.

אי לכך, בנסיבות אלו אנו מעמידות את שיעור פיצויי ההלנה על שיעור של הפרשי הצמדה וריבית כחוק בלבד, וזאת החל מיום 4/1/10 ועד לתשלום המלא בפועל.

סיכום ביניים

  1. עד כאן, התוצאה היא שתביעות התובע מתקבלות באופן חלקי, ואנו קובעות כי התובע זכאי לתשלומים הבאים בגין תקופת עבודתו בנתבעת וסיומה:

א.         הפרשי שכר עבודה, לתקופת עבודתו בסך כולל של                                2,721 ₪ נטו.

ב.         הפרשי ביטוח מנהלים לתקופת עבודתו בסך כולל של                 2,450 ₪ ברוטו.

ג.          החזרי ניכויי שכר לתקופת עבודתו בסך כולל של                       9,545 ₪ ברוטו.

ד.         פדיון חופשה בסך של                                                               5,806 ₪ ברוטו.

ה.         פיצויי פיטורים בסך של                                                           28,112 ₪.

זאת ועוד, מעצם מהותם ומועד התגבשותם, הסכומים הנקובים בסעיפים קטנים א', ב' ד' ו-ה' הם סכומים שבהם חייבת הנתבעת 1 לשאת על פי כל דין, מעצם היותה מעבידתו האחרונה של התובע.

מתוך הסכום הנקוב בסעיף קטן ג' – רק הסך של 3,951 ₪ הוא סכום שניכתה הנתבעת 2 והיתרה היא סכום שניכתה הנתבעת 1 והיא חייבת בתשלומו.

אלא שבכך לא סגי, שכן כאמור לא היה חולק בין הצדדים על כך שהנתבעת 1 לקחה על עצמה את התחייבויות הנתבעת 2 כלפי התובע ובשום שלב לא נטען על ידי הנתבעים שהנתבעת 1 אינה אחראית לתשלום הסכומים הנ"ל (למעט טענותיהם כנגד עצם זכאותו של התובע לסכומים שנתבעו).

אי לכך התוצאה היא שעל הנתבעת 1, שהיא גם מעסיקתו האחרונה של התובע, חלה החובה לשלם לתובע את מלוא הסכומים שפסקנו לעיל.

אלא שכאמור, לעניין זה טוען התובע כי יש להרים את מסך ההתאגדות של הנתבעות ולחייב את הנתבע 3 באופן אישי בחובותיהן, של שתי הנתבעות.

על כן, נפנה להלן לדון במחלוקת זו שבין הצדדים.

העתירה להרמת מסך ההתאגדות של הנתבעות וחיוב הנתבע באופן אישי

  1. וכך, לטענת התובע בסיכומיו, לאור ההלכה הפסוקה בבית הדין לעבודה, עסקינן בענייננו במקרה מובהק, בו יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע בחובות הנתבעות 1 ו-2, וזאת על בסיס שני טעמים עיקריים:

האחד – כי הוכח שהנתבע נטל שלא כדין כספים מהתובע: ניכה מפרעות שלא היו ולא נבראו; קיזז הלוואות שלא היו וקיזז סכומים בגין הוצאות טלפון ללא הסכמה, ובנוסף ניכה כספים לביטוח מנהלים מהתובע ולא העבירם לחברת הביטוח, נסיבה שבה בלבד די כדי להצדיק את הרמת המסך במקרה זה.

השני – הוכח שהנתבע עשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות של החברות ואף רוקן את הנתבעת 2 מנכסיה, צבר בה חובות לספקים ולעובדים והבריח נכסים.

לטענת התובע, הוכח שהנתבעת 2 צברה חובות רבים לעובדים כמפורט ברשימת פסקי הדין אליהם הפנה ואשר טרם נפרעו, הוטלו עליה עיקולים רבים והיא אינה פורעת את חובותיה לעובדיה, וכאמור, אף בינתיים נכנסה הנתבעת 2 להליכי פירוק.

לטענתו, כאשר מצב הנתבעת 2 מתחיל להיות רעוע מפסיק הנתבע את פעילות הנתבעת 2 ופותח חברה חדשה, שאף היא תצבור חובות חדשים, ובכך הוא עושה שימוש לרעה במסך ההתאגדות של הנתבעות כדי להונות ולקפח את עובדיו, ובכלל זה את התובע.

לטענתו, ככל שבית הדין לא יחייב את הנתבע באופן אישי בחובות הנתבעות, עלול גם התובע למצוא עצמו בפני שוקת שבורה.

  1. מנגד, לטענת הנתבעים, על פי ההלכה הפסוקה לא ימהר בית הדין להרים את מסך ההתאגדות של החברה ולהתעלם מאישיותה המשפטית הנפרדת, ועקרון זה בא לידי ביטוי גם בתיקון מס' 3 לחוק החברות שהחמיר את התנאים בהם ניתן להרים את מסך ההתאגדות.

לטענתם, לא הוכחה על ידי התובע, ולו בראשית ראיה כל עילה המצדיקה את הרמת מסך ההתאגדות בענייננו: לא הוכחה תרמית; לא הוכח עירוב נכסים או הברחת נכסים בנגוד לנטען על ידי התובע; לא הוכח כי נעשה ניסיון על ידי הנתבע להימנע מתשלום חובות כלפי עובדים או ספקים.

הנכון הוא שהנתבעת 1 לא התעלמה מחבותה לשלם לתובע את כל המגיע לו על פי דין, לרבות בגין התקופה שבה עבד אצל הנתבעת 2.

הנתבעת 2 הינה חברה וותיקה שפועלת מזה שנים רבות, ואין בפירוט התביעות על ידי התובע, כדי ללמד כי הנתבע מתכוון להתעלם מחובות הנתבעות.

אי לכך לטענתם, דין עתירתו זו של התובע, להרמת מסך ההתאגדות להדחות מכל וכל.

  1. בטרם נדרש לטענותיו של כל צד בענייננו, נפנה להלן לבחינת הוראות הדין והפסיקה החלים, על סוגיית "הרמת המסך" ויישומה במשפט העבודה במיוחד.

אכן, כטענת הנתבעים, נקודת המוצא בסוגיית הרמת מסך ההתאגדות היא שיש לתת תוקף לקיומה המשפטי העצמאי והנפרד של החברה, שהיא יציר המשפט, וכי לא ייתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו [ראה: דב"ע נג/205-3 מחמוד וגיה – גלידות הבירה, [פורסם בנבו] פד"ע כ"ז 350].

ברם, בצדו של כלל יסודי זה, קיימת דוקטרינה המאפשרת להרים את מסך ההתאגדות ולייחס לבעלי מניות ולנושאי תפקידים בחברה את חובות החברה, כאשר העילה המוכרת  להרמת המסך מתייחסת לאותם מקרים של שימוש לרעה במסך ההתאגדות לטובת בעלי העניין השולטים בחברה ונהנים מפירותיה, במקרים כגון תרמית, ערבוב נכסי החברה עם הנכסים הפרטיים של בעלי המניות, מימון עצמי קטן, הברחת נכסים,  חוסר תום לב מובהק של בעל המניות, וכו'.

במקרים שכאלה קיימת הצדקה להרים את מסך ההתאגדות ולייחס את חובות החברה לבעלי מניותיה.

בצד הגישה המקובלת, הרואה בהרמת המסך מהלך יוצא דופן וחריג, התפתחו בשנים האחרונות דוקטרינות משפטיות המרחיבות את מעגל המקרים והעילות להרמת המסך [ראה: דר' א. חביב-סגל, "מגמות חדשות בהלכות הרמת המסך", עיוני משפט י"ז (1), 197; דר' א. חביב-סגל, דיני חברות לאור חוק החברות החדש, הוצאת אל- טן הפקות בע"מ, כרך א', עמ' 245 ואילך].

אפשרות זו, אף מוצאת את ביטוייה בחוק החברות החדש, אשר קובע בסעיף 6 (בנוסחו כפי שתוקן בשנת 2005), כדלקמן:

      "(א)

(1)        בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א)       באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

(ב)        באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

(2)        לעניין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.

(ב)             בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו.

(ג)              בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א)."

  1. עד כאן לגבי ההלכה הכללית, ובאשר למיוחד למערכת יחסי העבודה, נשוא דיוננו – הרי שבדונו בסוגיית הרמת מסך במסגרת יחסי עבודה, איבחן בית הדין הארצי לעבודה בין מעמדם של כלל הבאים במגע עם החברה, לבין עובדיה, וקבע:

"מבין מיגוון המתקשרים עם החברה, יש לעובדים בה מעמד מיוחד. העובדים אינם מתקשרים רגילים. הם אינם פועלים כגורמים עסקיים. נהפוך הוא: העובדים מתייחסים אל החברה כמעסיק. הם רואים אותה כמשענת בטוחה ויציבה לאורך זמן. מעמדו המיוחד של העובד כמתקשר עם החברה יוצר רמת אחריות מיוחדת ומוגברת של החברה כלפיו שמקורה בחובת תום הלב המוטלת על החברה במסגרת היחסים החוזיים עם העובד. העובד אינו עוד נושה "וולונטארי". העובד הוא מתקשר מיוחד אשר כלפיו קיימת אחריות מוגברת מצד החברה ובעלי השליטה בה"(ההדגשה הוספה – א.ר.ק.).

[ראה: ע"ע 1170/00 מרים פרידמן – יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית בע"מ, [פורסם בנבו] עבודה ארצי, כרך לג [88], 34, בסעיף 7 לפסה"ד].

על הלכה זו חזר בית הדין הארצי בפסק הדין בע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין – ערב חדש (עיתונות) אילת בע"מ ואח' [פורסם בנבו] (פסה"ד מיום 17/12/02) שניתן לאחר מכן, ולנוכח אבחנה זו קבע בית הדין הארצי באותו פסק דין:

"בבואנו לבחון את שאלת הרמת המסך, שומה עלינו אפוא לתת את הדעת לא רק לדין הכללי היפה לתחום העסקי המובהק, אלא גם – ובמיוחד – ליישומו והשלכתו של דין זה על היחסים בין חברה – מעסיקה לבין עובדיה."

            לגופם של דברים הגיע בית הדין הארצי, בעניין זילברמן הנ"ל, למסקנה כי הצטברותם של כל המרכיבים העובדתיים מקימים עילה להרמת מסך ההתאגדות על פי העילות ה"קלאסיות", אך בכך לא סגי, וכאן העיקר, מוסיף בית הדין וקובע בסעיף 23 לפסה"ד:

"וקיים היבט נוסף, עליו עמדנו בחלק הכללי (סעיף 14 לעיל). עניין לנו ביזם כלכלי המפעיל עסק ומעסיק עובדים.

לא ניתן להתייחס להעסקת עובדים כאל רכישת ציוד או התקשרות עם ספק או קבלן חיצוני. העסקת עובדים יוצרת קירבה מיוחדת בין המעסיק לעובד. קירבה זו מקורה ביחסים החוזיים ובדרישת תום הלב הנובעת מהם. קירבה זו מקורה גם – ואולי בעיקר – ביחסי התלות הכלכלית של העובד במעסיק. קירבה זו יוצרת אחריות מוגברת וחובת אימון מיוחדת ביחסי המעסיק עם עובדיו וכלפיהם. אחריות המעסיק אמורה לבוא לידי ביטוי בניהול ענייני העסק לא רק מנקודת המבט של האינטרסים שלו עצמו אלא גם תוך ראיית עניינם של העובדים התלויים בו. הקלות שבעלי עסקים מקימים מיזם עסקי ולימים סוגרים את עסקיהם תוך שהם מעמידים את עובדיהם – לעתים במפתיע – אל מול שוקת שבורה, היא בלתי נסבלת ובלתי ראויה. אחריות זו לא מן הראוי שתעצר למרגלות מסך ההתאגדות ובנסיבות המתאימות יצא בית הדין להגנת העובדים, ירים את מסך ההתאגדות ויחשוף את הגורם הכלכלי האמיתי המסתתר מאחורי המסך. אכן, סבור אני שבכל הנוגע לזכויות של עובדים, עקרונות תום הלב ותקנת הציבור מחייבים להגמיש את הדרכים להגיע אל המעסיק האמיתי, אל בעל השליטה, אל אותו גורם – כמו בענייננו – שבמהלך העסקים מפעיל למעשה את החברה, תוך שימוש לא מתאים ולא מסודר בחברת האם או בגופים כלכליים אחרים שלו".(ההדגשות הוספו – א.ר.ק.).

על הלכה זו חזר בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 1192/02 חב' סברס שירותי קייטרינג בע"מ – ריאד עבדל רחמן, [פורסם בנבו] עבודה ארצי, כרך לג [63], 38 וכן בע"ע 1137/02 יולס אדיר – החברה לפתוח ולמלונאות רחביה בע"מ, [פורסם בנבו] עבודה ארצי, כרך לג [94], 35.

  1. כפעל יוצא מן ההכרה במעמדם המיוחד של יחסי עובד ומעביד וחובות האמון המיוחדות הנגזרות מהם, הורחבו הנסיבות בהן הורם המסך מעל פעילות החברה בתביעות של עובדים למימוש זכויותיהם.

כך, בע"ע 1137/02 יולס אדיר לעיל, נקבע כי אי העברת ניכויי העובד לקופת גמל, הינה עילה להרמת מסך, וכך גם נפסק בע"ע 185/08 אופיר סטרוגו סוכנות לביטוח (1990) בע"מ נ' דליה ברגר [פורסם בנבו] (פסה"ד מיום 14/10/09).

כך, גם הפסקת פעילותה של חברה בלא שהובטחו זכויותיהם של  העובדים, מהווה עילה להרמת מסך [ראה: ע"ע 1192/02 חב' סברס לעיל].

כמו כן, בהתייחסו לפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה, אשר אושר על ידו, קבע בית הדין הארצי בעניין ע"ע 185/08 אופיר סטרוגו לעיל:

"בית הדין קבע כי יש להרים את מסך ההתאגדות נגד אלי ויעקב. על פי קביעת בית הדין, לא הוכח שהשניים פעלו לעירוב נכסי החברה או להברחתם למטרות תרמית והונאה. עם זאת, בית הדין מצא כי למרות שהם היו מודעים למצב הכלכלי הקשה אליו נקלעה החברה בשנותיה האחרונות, הם המשיכו להפעילה תוך התעלמות מן הקושי בתשלום התחייבויותיהם לעובדי החברה" (ההדגשה הוספה – א.ר.ק.).

  1. הנה כי כן, במסגרת משפט העבודה הושם הדגש מחד על אחריותו המוגברת וחובות האמון המיוחדות שחב מנהל בחברה כלפי עובדיו, ומאידך על התוצאה הנובעת מהפרתן, היינו המשך הפעלת החברה והעסקת העבדים, תוך מודעות למצבה הכלכלי הקשה, ללא יכולת לשלם את שכר העובדים, כך שהעובד נותר בפני "שוקת שבורה", עת החברה חדלה מכל פעילות ואינה יכולה לעמוד בהתחייבויותיה כלפיו.
  2. עד כאן הכלל, ומן הכלל לענייננו.

בענייננו, כפי שהובהר בראשית הדברים, לא רק שמבחינת הדין הכללי, הנתבעת 1 היא החייבת לשאת מעצם היותה מעבידתו האחרונה של התובע, ברוב רובם של הסכומים שפסקנו, אלא שמלכתחילה לא היה חולק בין הצדדים על כך שהנתבעת 1 לקחה על עצמה את התחייבויות הנתבעת 2 כלפי התובע, ובשום שלב לא נטען על ידי הנתבעים שהנתבעת 1 אינה אחראית לתשלום הסכומים הנ"ל (למעט טענותיהם כנגד עצם זכאותו של התובע לסכומים שנתבעו).

משכך הם פני הדברים, לא היה כל צורך לצרף את הנתבעת 2 לתביעה זו, ובכל מקרה לא היה מקום להשאירה בתביעה, לאחר שהנתבעים אישרו כי הנתבעת 1, היא האחראית כלפי התובע לכל חוב (כפוף לעצם הכחשת החוב).

כך או כך, משלא הוכח בפנינו כי הנתבעת 2 חייבת סכומים כלשהם לתובע – אין זאת אלא שאין מקום להידרש לשאלת הרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת 2, שממילא אינה חבה לתובע דבר.

זאת ועוד, עינינו הרואות, כי טענות התובע בדבר הימנעות מביצוע תשלומים לעובדים אחרים וחדלות פירעון, מופנות כולן כלפי הנתבעת 2 (שאף נכנסה בינתיים להליכי פירוק), ולא נטען כי הנתבעת 1 שאף היא בבעלות הנתבע ושהיא זו שלקחה על עצמה את התחייבויות הנתבעת 2 כלפי התובע – לא שילמה לתובע את שכרו או לא שילמה את שכרו במועדו, או נכנסה לקשיים כלכליים.

הנכון הוא כי טענות התובע כלפי הנתבעת 1 מתייחסות להתנהלות הנתבע במסגרתה, אשר לשיטת התובע, עולה מחד כדי שליחת יד בכספי התובע, ומאידך כדי שימוש לרעה במסך ההתאגדות.

אי לכך, נפנה להלן לדון בטענות אלו של התובע כדי לבחון אם יש בהן כדי להצדיק את הרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת 1 (שהיא כאמור החייבת היחידה כלפי התובע) וחיוב הנתבע בחובותיה.

  1. וכך, בכל הנוגע לטענה כי הנתבע ניכה כספים לביטוח מנהלים מהתובע ולא העבירם לחברת הביטוח – נזכיר, כי כפי שקבענו לעיל, הוכח בפנינו שהוסכם בין הצדדים על העברת הפרשות וניכויים לביטוח מנהלים, רק החל מחודש 2/09, מועד בו עבר התובע לעבוד בנתבעת 1.

            זאת ועוד, כפי שקבענו לעיל ובניגוד לסברת התובע, הנתבעת 1 העבירה לביטוח המנהלים את מלוא הכספים שניכתה מהתובע, ואף העבירה סכום נוסף מכספיה לביטוח מנהלים, הגם שלא העבירה את כולו (דבר שהוביל בסופו של יום להתפטרות התובע).

הנה כי כן, וגם אם אי העברת מלוא חוב המעביד לביטוח מנהלים, הצדיק בסופו של יום את התפטרות התובע בדין מפוטר, אין המדובר באותה התנהלות אליה כיוונה הפסיקה, של מעביד שממשיך לנכות כספים מעובדיו לביטוח מנהלים ולא מעביר אותם ליעדם.

ובאשר לשאר הסכומים שנוכו משכר התובע במשך תקופת עבודתו, הרי שכמבואר לעיל חייבנו את הנתבעת 1 להשיב לתובע את הסכומים שנוכו ממנו בגין הפרשי הוצאות טלפון ומפרעות, אך זאת מן הטעם שלא עלה בידי הנתבעת להוכיח את אותה הסכמה ואת תשלום אותן מקדמות, שעה שסברנו כי כבישת טענותיו אלו של התובע עד לאחר סיום עבודתו לא היתה במקומה והכבידה על אפשרות זו של הנתבעת להוכיח את טענתיה.

בנסיבות אלו, חילוקי הדעות בין הצדדים בשאלה האם הוצאות הטלפון קוזזו בהתאם למוסכם והאם שולמו מקדמות בפועל כנגד אותן מפרעות שצוינו בתלושי השכר (שעה שטענות אלו מועלות רק לאחר סיום עבודתו של התובע), אינם עולים כדי הימנעות מתשלום שכר או כדי אותם מקרים קשים של שליחת יד לכספי העובד, אליהם כיוונה הפסיקה.

לא למותר להזכיר, כי בכל הנוגע לקיזוז ההלוואות בגין התשלום עבור הניתוח, דחינו את טענת התובע, כאילו לא דובר בהלוואה, ומצאנו כי הנתבעת 1 קיזזה את שווי ההלוואה שהעניקה לתובע, כדין.

  1. הנה כי כן, וככל שמבסס התובע את עתירתו להרמת המסך של הנתבעת 1, על כך שהנתבע ניצל את מסך ההתאגדות של הנתבעת 1 כדי לשלוח יד בכספי התובע, אין לנו אלא לדחות טענה זו.

לא זו אף זו, אלא שלאור המבואר לעיל ולפי שלא היה שנוי במחלוקת, הנתבעת 1 שקיבלה את התובע לשורותיה בחודש 2/09 – שילמה לתובע את שכרו השוטף ובמועדו.

  1. ובאשר לטענות התובע לגבי שימוש לרעה מצד הנתבע במסך ההתאגדות של החברות, ריקון הנתבעת 2 מנכסיה, וצבירת חובות בה לספקים ולעובדים, הרי שכל הטענות מופנות כלפי אופן ניהול הנתבעת 2 , על ידי הנתבע.

גם אם יש ממש בטענות אלו או חלקן, הרי שהן אינן רלוונטיות לענייננו, וזאת לא רק מהטעם שהנתבעת 2 איננה חייבת כספים לתובע, אלא ובעיקר, מן הטעם שמבחינת התכלית שביסוד הרמת מסך ההתאגדות במישור היחסים שבין עובד למעביד – לא מתקיימת במישור יחסי הנתבע והתובע בתקופת העסקתו על ידי הנתבעת 1, התכלית שבעטיה ירים בית הדין לעבודה את מסך ההתאגדות של חברה ביחסיה מול עובדיה.

כפי שבואר לעיל, הדגש במשפט העבודה הוא מחד על אחריותו המוגברת וחובות האמון המיוחדות שחב מנהל בחברה כלפי עובדיו, ומאידך על התוצאה הנובעת מהפרתן, היינו היינו המשך הפעלת החברה והעסקת העובדים, תוך מודעות למצבה הכלכלי הקשה, ללא יכולת לשלם את שכר העובדים, כך שהעובד נותר בפני "שוקת שבורה", עת החברה חדלה מכל פעילות ואינה יכולה לעמוד בהתחייבויותיה כלפיו.

בענייננו לעומת זאת, במעברו של התובע לעבוד בנתבעת 1 דווקא גילה הנתבע אחריות כלפי התובע, עת החל להעסיקו במסגרת חברה שיכלה לעמוד בהתחייבויותיה כלפיו, וכאמור לא נטען לאיחורים בתשלום השכר ולא היה חולק כי שכרו של התובע שולם כסדרו, מה גם שבמובחן מהנתבעת 2 שהיתה בקשיים כלכליים עוד בתחילת ההליך שבפנינו, לא נטען ולא כל שכן שלא הוכח הנתבעת 1 נקלעה אף היא לקשיים כלכליים.

כפעל יוצא מכך, אף לא הוכח שהתקיים בענייננו מבחן התוצאה , היינו כי התובע נותר מול שוקת שבורה, בכל הנוגע לתשלום זכויותיו.

חששו של התובע שמא בעתיד גם הנתבעת 1 תקלע לקשיים והוא עלול יהיה למצוא עצמו בפני שוקת שבורה, אין בו די כדי להרים את מסך ההתאגדות של חברה ששילמה כדין ובזמן את שכרו של התובע, עד שעזב את עבודתו ולא הוכח כי נקלעה לקשיים כלכליים.

  1. סיכומם של דברים.

אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, בנסיבות המקרה שבנדון, אין בידינו להיעתר לעתירת התובע להרים את מסך ההתאגדות של מי מהנתבעות, כל אחת מטעמיה, ועל כן עתירתו זו נדחית.

  1. סוף דבר – אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, התוצאה היא שתביעות התובע כלפי הנתבעת 2 וכלפי הנתבע 3 – נדחות.

תביעת התובע כלפי הנתבעת 1 מתקבלות באופן חלקי, ואנו מחייבות את הנתבעת 1 לשלם לתובע את התשלומים הבאים בגין תקופת עבודתו אצל שתי הנתבעות, וסיומה:

א.         הפרשי שכר עבודה, לתקופת עבודתו בסך כולל של                     2,721 ₪ נטו.

ב.         הפרשי ביטוח מנהלים לתקופת עבודתו בסך כולל של                 2,450 ₪ ברוטו.

ג.          החזרי ניכויי שכר לתקופת עבודתו בסך כולל של                       9,545 ₪ ברוטו.

ד.         פדיון חופשה בסך של                                                                    5,806 ₪ ברוטו.

ה.         פיצויי פיטורים בסך של                                                               28,112 ₪.

הסכום כאמור בס"ק קטן א' לעיל, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/6/09 ועד לתשלום המלא בפועל; הסכום כאמור בס"ק קטן ב' לעיל, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/8/09 ועד לתשלום המלא בפועל, והסכומים כאמור בסעיפים קטנים ג',ד' ו-ה' לעיל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 4/1/10 ועד לתשלום המלא בפועל.

זאת ועוד, להסרת כל ספק אנו מורות, כי ככל שטרם הועברה פוליסת ביטוח המנהלים לבעלות התובע – על הנתבעת 1 (בעלת הפוליסה) להמציא לחברת הביטוח הפניקס (עם העתק במישרין לב"כ התובע) "מכתב שחרור" להעברת הפוליסה מספר 2375026016, לבעלות התובע על כל הסכומים שנצברו בה, וזאת בתוך 15 יום מקבלת פסק הדין לידיה.

ובאשר להוצאות ההליך – לעניין זה נתנו דעתנו לכך שהנתבעים כולם יוצגו במאוחד, ועל כן בפסיקת ההוצאות, לקנו כבר בחשבון את דחיית התביעה כנגד הנתבעים 2 ו-3.

וכך, לאחר שנתנו דעתנו לנסיבה זו ולתוצאה הסופית אליה הגענו, אנו חייבות את הנתבעת 1 לשאת בהוצאות התובע בסך כולל של 4,000 ₪, בלבד, לתשלום בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין לידיה, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפעל.

ניתן היום, כ"ח תשרי תשע"ד, (02 02 אוקטובר 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.