פיצויים עקב אי ביטוח פנסיוני

פיצויים עקב אי ביטוח פנסיוני

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב – יפו
ס"ע 6542-01-12

30 ינואר 2013

לפני:

כב' השופט שמואל טננבוים, סגן נשיא

התובעז'משיד שהטי

ע"י ב"כ עו"ד יואב רונקין

הנתבעים1. רשת ביטחון בע"מ

2. שמעון כהן

3. ש.כ מאגרי אנוש בע"מ

כולם ע"י ב"כ עו"ד אבישי אלקושי

פסק דין

זוהי תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת וכן זכויות כספיות נוספות, שלטענת התובע, לא שולמו לו במהלך תקופת העבודה – דמי חגים, דמי חגים ודמי הבראה והפרשות סוציאליות.

כמו כן עותר התובע לחייב את הנתבעים לפצותו בגין עריכת ביטוח אובדן כושר עבודה חלקי ובגין ההפסדים שנגרמו לו בשל כך.

רקע עובדתי

  1. הנתבעת 1 (רשת ביטחון בע"מ  להלן: "הנתבעת") הינה חברה העוסקת באספקת שירותי שמירה ואבטחה לגופים ומוסדות שונים והייתה מעסיקתו של התובע בכל התקופה הרלוונטית לתביעה.
  2. הנתבע 2 כהן שמעון, הינו מנהל ובעל מניות בנתבעת. הנתבעת 3 ש.כ מאגרי אנוש בע"מ, הינה בעלת מניות בנתבעת.

— סוף עמוד  1 —

  1. התובע יליד 1948, עבד אצל הנתבעת כשומר החל מיום 1.9.06 ועד לחודש יוני 2009 כאשר מועד ונסיבות סיום העסקתו המדויקים שנויים במחלוקת.
  2. במהלך כל תקופת עבודתו הוצב התובע לשמור בחניון אשר היה בשימוש ו/או באחזקת חברת "קונקס"- חברה המפעילה קווי אוטובוס. החניון שימש בין היתר את האוטובוסים אשר הפעילה קונקס וכן חלק מהחניות בחניון הושכרו על בסיס חודשי לחניית משאיות.
  3. התובע עבד ככלל 6 ימים בשבוע, שכרו השעתי עמד על סך 20.70 ₪.
  4. ביום 22.6.09 נשלח לתובע מאת הנתבעת מכתב (נספח 2 לתצהיר התובע), כדלקמן:

"עבודתך כשומר בשכר מטעם חברת "רשת ביטחון" בע"מ בחניון "קונקס" ביבנה.

  1. לאור הפרות חוזרות ונשנות של נהלי העבודה בחניון "קונקס" ביבנה בין היתר ההפרה האחרונה שהתבצעה היום ובה הכנסת רכב ללא אישור וללא תשלום ללילה שלם לחניון "קונקס" ביבנה שהינו חניון בתשלום. לשאלתי מדוע עשית זאת השבת כי ריחמת על האיש.
  2. להזכירך זו אינה הפעם הראשונה שהדבר קורה. מס' פעמים בעבר נתפסת כשאתה מכניס רכבים לחניון ללא אישור והוזהרת על ידי ועל ידי מנכ"ל החברה מר אשר דניאל.
  3. לאור האמור לעיל אני נאלץ להפסיק את עבודתך בחניון "קונקס" ביבנה וזאת גם לאור דרישתו של הלקוח.
  4. עלייך ליצור קשר עם סמנכ"ל התפעול של החברה לצורך שיבוץ מחדש באתרי החברה.
  5. לידיעתך.                                                                               שרון עמר

מנהל סניף אשדוד".

  1. בעקבות המכתב האמור נפגש התובע עם מנכ"ל הנתבעת במהלך חודש אוגוסט 2009. בשיחה זו נאמר לתובע כי ניתן להציבו לעבודה באחד מחניוני הנתבעת בתל אביב. התובע הסביר כי הוא מתגורר ביבנה ואין הוא יכול להגיע מדי יום לתל אביב ולכן ביקש להציבו לעבודה באזור מגוריו. המנכ"ל טען כי אין מקום עבודה להציע לתובע ובכך באו יחסי העבודה בין הצדדים לסיומם.
  2. בחודש מרץ/ אפריל 2009 החל התובע לסבול ממחלת שרירים אשר בגינה איבד בהמשך את כושר עבודתו.

— סוף עמוד  2 —

  1. על העסקת התובע חלות הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בענף השמירה והאבטחה שנערך ונחתם ביום 1.7.72 וכפי שהורחב בצו ההרחבה על כלל העובדים והמעבידים בענף השמירה.

טענות התובע

  1. התובע טוען כי בנסיבות בהן הסתיימה עבודתו בנתבעת הרי שהוא זכאי לפיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת. לטענתו, ההצעה להציבו בתל אביב הייתה הצעה מלאכותית שכן לנתבעת לא הייתה כל כוונה להמשיך להעסיקו. העברת מקום העבודה מיבנה לתל אביב מהווה הרעת תנאי עבודה מהותית. מה גם שלאור מצבו הרפואי לא יכול היה להיענות להצעה.
  2. לטענת התובע במהלך תקופת עבודתו לא שולמו לו הזכויות הבאות: תוספת ותק, דמי חגים, דמי הבראה וכן לא הופרשו בגינו הפרשות סוציאליות כמתחייב מצו ההרחבה.

            בנוסף ניכתה הנתבעת משכרו סך של 12 ₪ במשך 10 חודשים בגין "ריסק + נכות" על אף שלא ביצעה כל הפרשה בפועל.

  1. התובע מוסיף כי בהתאם לתקנון קרן הפנסיה "מבטחים", לו הייתה הנתבעת מבצעת את ההפרשות המחויבות היה זכאי לפנסיית נכות עד הגיעו לגיל 67 ובהמשך היה זכאי לגמלת זקנה. לפיכך בכתב התביעה ביקש התובע כי ביה"ד ימנה מומחה רפואי שיקבע האם התובע עונה להגדרת "נכה" שבתקנון ואם כן מהו שיעור נכותו ובהתאם ימונה אקטואר לחישוב הסכומים המגיעים לתובע עקב אי ביצוע ההפרשה לפנסיה.

            אלא  שלאחרונה קיבל התובע את אישור חברת הביטוח הראל כי בוטח אצלה על ידי הנתבעת בפוליסה לביטוח אובדן כושר עבודה קבוצתי (נספח 3 לסיכומי התשובה).

            בעקבות המידע הנ"ל הגיש התובע תביעה כנגד הראל לקבלת תגמולי ביטוח. על פי הסכם פשרה שנחתם בין הצדדים הסכימה הראל לשלם לתובע תגמולי

— סוף עמוד  3 —

ביטוח בסכום חודשי של 1,549 ₪ – המהווה 50% מהשכר אשר הוצמד מיום שחלה התובע.

            לפיכך בסכומי התשובה מטעמו טען התובע כי הצורך במינוי מומחה ואקטואר התייתר שכן חברת הביטוח הכירה במצבו הרפואי ככזה המצדיק תשלום אובדן כושר עבודה. אך מאחר והנתבעת ערכה לתובע ביטוח חלקי וביטחה רק 50% משכרו ובהתאמה חברת הביטוח הראל שילמה רק 50% מתגמולי הביטוח- יש לחייב את הנתבעים בתשלום יתרת 50%. יצויין כי אם תתקבל התביעה לפנסיית נכות ממילא מתייתרת התביעה לפיצוי בגין אי הפרשות סוציאליות.

  1. לטענת התובע, הנתבעים 2 ו- 3 עשו שימוש בנתבעת על מנת לסכל ולהונות את התובע , בכדי להשתמט מתשלום שכר וזכויות סוציאליות. הנתבעים נמנעו מלהפריש בגין העסקת התובע את ההפרשות הפנסיוניות ועל כן יש לחייבם באופן אישי בכל חובות הנתבעת כלפי התובע.

טענות הנתבעים

  1. לטענת הנתבעים, הנתבעת 1 היא לבדה הייתה מעסיקתו של התובע ועליה בלבד לשאת בכל התשלומים אשר מגיעים לתובע ככל שאלו מגיעים לו. התובע לא הציג כל בסיס חוקתי כי יש להרים את מסך ההתאגדות מעל הנתבעת.
  2. התובע הוא זה שהתפטר מעבודתו לאחר שסרב להצעת עבודה חלופית באזור תל אביב, ולאחר שהפר את נהלי הנתבעת.
  3. התובע אינו זכאי לדמי חגים ולתוספת ותק ובכל מקרה חישוביו בגין זכויות אלה מוגזמים. הנתבעת מקבלת את חישובו של התובע לעניין דמי הבראה.
  4. באשר להפרשות הפנסיוניות טוענת הנתבעת כי התובע סרב ולא הסכים להפריש לקופת פנסיה ואף בעניין זה הסכום הנתבע הינו מופרך.

            הנתבעת הפרישה עבור התובע עבור ריסק ונכות, על כן לא ברור מה מבקש התובע לקבל בחזרה.

— סוף עמוד  4 —

  1. הנתבעת טוענת כי תוקף פנסיית נכות/אובדן כושר עבודה פג במקרה של התובע ובמידה ויהיה זכאי לפנסיית זקנה, יכול התובע להגיש בקשה החל מגיל 60.

דיון והכרעה

  1. פיצויי פיטורים

 אין מחלוקת בין הצדדים כי עבודת התובע בחניון "קונקס"  הופסקה ביוזמת הנתבעת, לטענתה בשל הפרות משמעת והתנהגות לקויה סעיף ראה מכתב הנתבעת מיום 22.6.09 – (נספח 2 לתצהיר התובע). משכך, אם בחרה הנתבעת שלא לפטר את התובע בשל התנהלותו זו, היה עליה לשבצו מיד לעבודה אחרת, שבה תנאי העבודה והשכר זהים או דומים לאלה שעל פיהם עבד התובע בחניון.

            לאחר שבחנתי את כלל העדויות והראיות, לא שוכנעתי כי לתובע אכן הוצעה הצעת עבודה חילופית כנה, כטענת הנתבעת.

נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על הנתבעת, להוכיח כי עם סיום העבודה בחניון על ידה הוצעה לתובע עבודה קונקרטית חילופית.  נטל זה – לא הורם.

            הנתבעת בחרה שלא לציין בכתב הגנתה את מקום העבודה החילופי הקונקרטי שהוצע לתובע.

בתצהירו ציין מר שרון עמר כי החברה הציעה לתובע מקום עבודה חלופי באחד מחניוני החברה בתל אביב. עם זאת, לא צוין מהו אותו חניון . במסגרת חקירתו הנגדית העיד כי בתצהירו לא צוינו המקומות בתל אביב בהם יכול היה התובע לעבוד כי יש לחברה מפקחים באזור תל אביב אשר אליהם מופנה העובד והם משייכים אותו לעבודה. (עמ' 4 לפרוט' ש' 11-13) הנתבעת לא זימנה לעדות מי מהמפקחים הללו אשר יאשרו, כי אכן היה מקום עבודה פנוי בתל אביב. בנוסף אף מטעם מנכ"ל הנתבעת אשר עמו נפגש התובע במהלך חודש אוגוסט 2009 ואשר הוא שהציע לתובע לעבור לעבוד בתל אביב, לא הוגש תצהיר עדות וגרסתו לא נשמעה. באופן דומה לא הביאה הנתבעת ראיה לכך ש"קונקס" היא שבקשה את הפסקת עבודתו של התובע בחניון.

— סוף עמוד  5 —

יתר על כן , בניגוד לטענת הנתבעת בכתב ההגנה כי העבודה הפנויה היחידה שהיה בידה להציע לתובע הייתה בתל אביב, העיד מר שרון עמר : "יש לנו את קרית מלאכי שם הייתה עבודה זמינה" (עמ' 4 ש' 17-18).

  1. בדב"ע נו/3-228 רשת מעונות מרגלית נ' כהן עליזה נקבע:

נראה לנו כי בנסיבות העניין יש לראות בהעברת המשיבה למקום עבודה חדש, המרוחק 27 ק"מ ממקום העבודה הקודם, משום "הרעת תנאים מוחשית" וזאת ביחוד מהטעם שאין תחבורה ישירה לאותו מקום, הטלטלות יום-יומיות בשלושה אוטובוסים, שעה שסביר להניח שהמתנה לכל אחד מהם אורכת אף היא זמן, לגבי עובד שהתקבל לעבודה במקום עבודה הסמוך לביתו, מהווה הרעת תנאים מוחשית".

בענייננו התגורר התובע ביבנה ועל פי עדותו שלא נסתרה היה נזקק לשני אוטובוסים לפחות על מנת להגיע לתל אביב המרוחקת מרחק של כ- 40 ק"מ ממקום מגוריו. על כן אף אם עמדה על הפרק הצעת עבודה קונקרטית בתל אביב, סירובו של התובע דינו כדין התפטרות מחמת הרעת תנאים מוחשית המזכה בפיצויי פיטורים.

  1. אוסיף עוד כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב שעה שמהמועד בו נשלח המכתב ביום 22.6.09 ועד שנפגש התובע עם מנכ"ל הנתבעת מר אשר דניאל חלפו כ- 3 חודשים, בהם היה התובע מחוסר עבודה ופרנסה.

            על פי גרסת התובע אשר לא נסתרה הוא המתין, לבקשת הנתבעת, כ- 3 שבועות עד שכביכול ימצאו לו עבודה חלופית כשכל אותו זמן הוא מנסה ליצור קשר עם האחראי עליו בנתבעת. לאחר מכן ניסה חזור ושוב לקבוע פגישה עם מנכ"ל החברה אך סורב בתירוצים שונים.  בסופו של דבר הפגישה התקיימה לאחר שלושה חודשים כשגם אז נאלץ להמתין למנכ"ל כ- 3שעות (עמ' 2 לפרוט' ש' 2-5).

  1. אשר על כן זכאי התובע לפיצויי פיטורים לפי שכר של 2,700 ₪ לחודש  שכר ממוצע בשנת עבודתו האחרונה – (ראה סעיף 49 לסיכומי הנתבעת) ובסה"כ 7,650 ₪ .

— סוף עמוד  6 —

הודעה מוקדמת

  1. הנתבעת הודיעה לתובע על הפסקת עבודתו בחניון "קונקס" ביום 22.6.09. כאשר הגיע התובע למשרדי הנתבעת לצורך שיבוצו למקום אחר, דחתה אותו הנתבעת הלוך ושוב מבלי שהציעה לו מקום חלופי ממשי.

            מאחר והנתבעת לא נתנה לתובע הודעה מוקדמת תשלם לו חלף הודעה מוקדמת בסך 2,700 ₪.

דמי חגים

  1. לטענת התובע, בהתאם לסעיף יא לצו ההרחבה בענף השמירה, זכאי התובע לתשלום בגין 9 ימי חג בשנה.

            בגין תקופת עבודתו זכאי התובע לתשלום בגין 24 ימי חג. על כן, מבקש התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו סך של 2,600 ₪ בגין דמי חגים.

  1. לטענת הנתבעת, במשך שלושת החודשים הראשונים לעבודתו לא זכאי התובע לתשלום דמי חגים. ועל התובע להוכיח כי עבד לפני ואחרי יום החג. כמו כן, אין זכאות לתשלום בגין יום חג שחל בשבת .
  2. ההסכם הקיבוצי הכללי בין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים וההסתדרות הכללית, קובע ביחס לדמי חגים, כי עובד לאחר 3 חודשי עבודה במקום העבודה, אשר לא נעדר סמוך ליום החג (יום לפני ויום אחרי החג), אלא בהסכמת ההנהלה, יהיה זכאי לתשלום מלא בעבור 9 ימי חג, וכי עובד לא יהיה זכאי לימי חג החלים בשבת.
  3. סעיף יא. 1 לצו ההרחבה החל בענף השמירה קובע כי כל העובדים יקבלו חופשה בתשלום ל- 10 ימי חג, וסעיף יא. 3 לצו ההרחבה קובע כי: "יום חג שיחול בשבת- ישולם עבורו".

— סוף עמוד  7 —

            זאת, כאשר חשוב הוא להדגיש, כי צו ההרחבה בענף השמירה, לא מתנה את הזכאות לדמי החגים באי היעדרות מהעבודה בימים הסמוכים לחג וכן קובע הסעיף כי אם העובד ימשיך לעבוד במקום העבודה לאחר 3 חודשים צריך המעביד לשלם דמי חג גם בעבור ימי חג שחלו בשלושת החודשים הראשונים לעבודתו.

            על פי סעיף יא' ה- 1 במאי הוא יום חג.

  1. בהתאם לסעיפים 23- 21 לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז- 1957, ההוראה המטיבה היא זו שתחול על העובד. בעד"מ 13/07 אסלטי נ' כפיר בטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ, (מיום 29.10.2008).  קבע בית הדין הארצי כי יש להעדיף את הוראות צו ההרחבה הענפי על פני הוראות צו ההרחבה הכללי בכל הנוגע לימי חג מן הטעם שצו ההרחבה הענפי מטיב עם העובדים בענף. דהיינו, בית הדין הארצי יצא מן ההנחה שחלים על העובדים בענף שני הסכמים קיבוציים (צווי הרחבה) ולכן יש להחיל עליהם את ההסכם המיטיב.
  2. על כן, בהתאם לצו ההרחבה החל בענף השמירה הרלוונטי לתקופת עבודתו, התובע זכאי ל- 10 ימי חג בשנה. בהתאם לכך אני מקבל את תחשיב התובע ולפיו הינו זכאי בגין רכיב זה לסך של 2,600 ₪.

דמי הבראה

  1. הנתבעת אינה חולקת על תחשיב התובע בגין רכיב זה ולפיכך הינו זכאי לסך של 423 ₪ בגין דמי הבראה.

תוספת ותק

  1. המקור לתשלום תוספת הוותק הוא צו ההרחבה, בו נקבע:

"המעביד ישלם לכל עובד, למעט עובדי אבטחה, תוספת ותק שנתית בשיעור 1.48 לירות ליום לכל שנת עבודה, עד למכסימום של 14.80 לירות ליום לאחר 10 שנות עבודה. תוספת הותק לעובדי אבטחה תהיה בשיעור של 2.12 בעד כל שנת עבודה עד למכסימום של 21.20 לירות לאחר 10 שנות עבודה. על סכומים אלו יש להוסיף תוספת יוקר …".

— סוף עמוד  8 —

מדובר בתוספת הנקובה בלירות, שיעור התוספת לא עודכן במשך השנים וניתן לראות כי בהסכם הקיבוצי וצו ההרחבה החלים בענף השמירה נכון להיום, אין כל זכר לתוספת.

  1. בכתב התביעה טוען התובע כי היה על הנתבעת לשלם לו תוספת וותק החל מהשנה השנייה לעבודתו בשיעור של 1.48 לירות ליום ומשוערך מיום 31.12.73 להיום- סך של 5.28 ₪ ליום עבודה, לכל שנת עבודה. התובע לא הציג בפנינו תחשיב מתאים הנוגע לשיערוך תוספת הותק ועל כן אין למעשה תשתית עובדתית לסכומים הנתבעים ברכיב זה.

            הנתבעת טוענת כי התביעה ברכיב זה מופרזת ולכל היותר הייתה צריכה לשלם תוספת ותק בשיעור של 0.29 ₪ לשעה.

  1. על פי הוראת החשב הכללי מיום 25.7.07 שדן בתשלום זכויות העובדים המועסקים בידי קבלני שירותים התשלום בגין תוספת ותק בענף השמירה לשומר שאינו מאבטח, הינו בסך 0.29 ₪ לשעה. נתון זה תואם את תעריפי השמירה המעודכנים לחודש יוני 2006 המצורפים להסכם הקיבוצי . נתון זה הינו הבסיס לחישוב תוספת הוותק לה זכאי התובע.

            בהתאם לכך אני מקבל את חישובי הנתבעת ברכיב זה, כך שעליה לשלם לתובע בגין תוספת ותק סך של 888 ₪ .

הפסד פנסיית נכות

  1. מבחינת כלל המסמכים הרפואיים וחוות הדעת הרפואיות שצורפו לתיק, עולה, כי לתובע נגרמה נכות רפואית, ולפיכך ברי, כי אילו היה מבוטח על פי צו ההרחבה ובאופן מלא בקרן מבטחים, הייתה משתלמת לו פנסיית נכות והכל בהתאם לתקנות הקרן.

לאחר שהובהר כי הנתבעת ביטחה את התובע בביטוח אובדן כושר עבודה קיבוצי בהראל  (נספח 5 לסיכומי התשובה), הגיש התובע תביעה בבית משפט השלום כנגד חברת הביטוח הראל לקבלת תגמולי ביטוח (נספח 6 לסיכומי התשובה).

— סוף עמוד  9 —

ביום 17.7.12 נחתם בין הצדדים הסכם פשרה ולפיו שילמה חברת הראל לתובע תגמולי אובדן כושר עבודה בסך 41,802 ₪ לתקופה שבין 1.6.09 ועד 30.6.12 (וכן שכ"ט עו"ד בסך 12,627 ₪ – סכום שהינו למעשה חלק מהתגמולים אך פוצל על מנת להפחית את המס). כמו כן הוסכם כי תביעתו של התובע תמשיך להיות מאושרת עד ליום 31.3.13 והתשלומים יבוצעו מדי חודש בסך 1,549 ₪ לחודש. במידה ואי הכושר ימשיך מעבר למועד זה יהיה על התובע להמציא להראל תיעוד רפואי עדכני בנוגע למצבו ותביעתו תיבחן  (העתק הסכם הפשרה צורף כנספח 7 לסיכומי התשובה).

התובע טוען כי מדף הכיסוי הביטוחי של הראל  (נספח 4 לסיכומי התשובה) עולה כי רק 50% מהשכר של התובע בוטח ע"י הנתבעת, כך שמדובר בביטוח חלקי.

לפיכך לשיטתו, יש לחייב את הנתבעים בגין אי ביטוח פנסיוני במבטחים או ביטוח חלקי בהראל בסכומים דומים לאלה ששולמו במסגרת הסכם הפשרה וכן לקבוע כי ככל שהראל תמשיך לשלם לתובע תגמולי ביטוח, תחויב גם הנתבעת בתשלום זהה.

  1. מהפוליסה לביטוח אובדן כושר עבודה קבוצתי שערכה הנתבעת עבור עובדיה (נספח 5 לסיכומי התשובה) עולה אכן, כי גובה הפיצוי החודשי הינו בשיעור  של 50% מהשכר המבוטח (עמ' 2 לנספח 2 לפוליסה). עם זאת נקבע בנספח א' לפוליסה בסעיף 1.1.6.1, כי:

"הסכום החודשי שישולם למוטב בקרות מקרה ביטוח של אובדן מוחלט של כושר העבודה עד לתקרה של 75% מההכנסה החודשית הממוצעת המוצהרת…".

ממכלול נתונים אלו ניתן להסיק, כי גם אם היתה הנתבעת מבטחת את התובע בשיעור של 100% מהשכר המבוטח, הרי שהתובע היה זכאי בהתאם לפוליסה, לקבל פנסיית נכות בשיעור של 75% בלבד מהשכר.

— סוף עמוד  10 —

נוכח האמור לעיל, מקובלים עליי טענותיו של ב"כ התובע באשר לחובתה של הנתבעת להשלים את הפרשי הפיצוי, למעט החישובים אשר אמורים להיעשות על פי הפסד של 25% מהשכר ולא  על פי הפסד של 50% מהשכר.

אשר על כן, תשלם הנתבעת לתובע את הפרשי הפיצוי כדלקמן:

א.        לתקופה החל מיום 1.6.09 ועד ליום 30.6.12 בסך של 27,214.5 ₪.

ב.         לתקופה שמיום 1.7.12 ועד ליום 31.3.13 בסך של 6,970.5 ₪.

התביעה כנגד הנתבעים 2 ו- 3

  1. התובע עתר בתביעתו זו לחייב את הנתבעים 2 ו- 3, הבעלים ומנהל החברה,  בתשלום זכויותיו של התובע, ביחד ולחוד עם החברה בין אם בדרך של הרמת מסך ובין אם על ידי חיובם באופן אישי. לטענת התובע עשו הנתבעים שימוש בנתבעת על מנת להונות את התובע להשתמט מתשלום שכר עבודה וזכויות סוציאליות. הנתבעים ניהלו את החברה שלא לטובתה, תוך נטילת סיכון וידיעה כי לא יהיה בידה לפרוע את חובותיה לעובדיה. הנתבעים אף נמנעו מלהפריש בגין העסקת התובע את ההפרשות הפנסיוניות.
  2. כלל יסוד הוא בדיני חברות כי חברה היא תאגיד הנפרד מבעל מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין. לא יתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו. (דב"ע נג/ 205-3 מחמוד וגיה נ' גלידות הבירה פד"ע כ"ז 345; אוריאל פרוקצ'יה, "דיני חברות חדשים בישראל, דין נוהג, דין רצוי והדרך לחקיקה", ירושלים 1989).

כך קובע סעיף 4 לחוק החברות, התשנ"ט – 1999:

"חברה היא אישיות משפטית כשרה לכל זכות חובה ופעולה המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מאוגד."

יחד עם זאת, לעקרון של האישיות המשפטית הנפרדת של החברה נקבעו חריגים אשר מטרתם למנוע מצבים בהם "המסך" היוצר חיץ בין אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה לבין בעלי מניותיה, משמש את בעלי המניות על מנת להסתתר מן הדין או להתל בנושים, וזאת על ידי  הרמת המסך וייחוס חובות החברה לבעלי מניותיה.

— סוף עמוד  11 —

דוקטרינת הרמת המסך מבוססת על הרעיון שקיומה של חברה כאישיות משפטית נפרדת מבעליה נועדה לאפשר את ניהול עסקי החברה כדין ובתום לב ולא נועד להוות כסות מפני מעשי תרמית או התנהגות בלתי נאותה כלפי המתקשרים עימה או נושיה. כך בכלל וכך במיוחד כלפי נושים שהם עובדי החברה, שאינם מתקשרים רגילים, והם אינם פועלים כגורמים עסקיים. העובדים מתייחסים אל החברה כמעסיק ורואים אותה כמשענת בטוחה ויציבה לאורך זמן. מעמדו המיוחד של העובד כמתקשר עם החברה יוצר רמת אחריות מיוחדת ומוגברת של החברה ושל בעלי השליטה בה כלפיו.

  1. בהתאם לסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, העילה העיקרית לביסוס טענה של הרמת מסך ההתאגדות, הנה כאשר נעשה שימוש לרעה  באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה על מנת לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם.

"המושג זה של "שימוש לרעה" מתפצל לעילות משנה מקובלות, לאמור  –

"מכאן, שייסודה של חברה למטרות תרמית, ערבוב נכסי החברה עם הנכסים הפרטיים של בעלי המניות, מימון עצמי קטן ביותר, יחס מינוף גדול במיוחד, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי המניות ללא תמורה ראויה, או התערבות בחיי החברה המונעת ממנה לתפקד כמוקד רווחים עצמאי, נחשבים ל"שימוש לרעה" במסך ההתאגדות המצדיק את הרמת המסך, בכל המקרים האלה ובדומיהם הרימו בתי המשפט את מסך ההתאגדות, על מנת לאיין את הרווחים הצפונים ב"שימוש לרעה, במסך ההתאגדות".

(ד"ר א. חביב – סגל, דיני חברות לאור חוק החברות החדש עמ' 253. ע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין נ' ערב חדש, פסק דין מיום 17.12.02).

            במשפט העבודה מתבצעת הרמת בזהירות הראויה, ורק מקום בו שוכנע בית הדין בדבר קיומה של פעילות שלא בתום לב או בכוונה לפגוע בזכויותיהם של העובדים של תאגיד, וכן מקום בו זהות העסק המאוגד מתחלף חדשות לבקרים, אך מנהלו של העסק הוא אותו המעסיק .

  1. במקרה דנן, הנסיבות אינן מצדיקות את הרמת מסך ההתאגדות. התובע לא הוכיח כי מתקיימת בעניינו אחת מהעילות של הרמת מסך המצדיקות חריגה מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת.

— סוף עמוד  12 —

לא נטען ולא הוכח כי הנתבעים פעלו בתרמית, בעירוב נכסים, ותוך נטילת סיכונים בלתי סבירים באשר ליכולת הנתבעת לפרוע את חובותיה, התובע לא הוכיח כי הנתבעת  הוקמה על ידי הנתבעים על מנת להתחמק, כביכול, מחובות נושים או על בסיס מטרה פסולה אחרת. הנתבעת הינה חברה פעילה וקיימת אשר לא נטען וממילא לא הוכח לגביה כי הינה חדלת פרעון ו/או מצויה בקשיים כספיים.

 באשר למחדל הנתבעת להפריש בגין העסקת התובע הפרשות סוציאליות – יש לזכור כי אמנם התובע לא בוטח בקרן מבטחים אך הנתבעת פעלה לבטחו בביטוח אובדן כושר עבודה קבוצתי בחברת הביטוח הראל.

משכך הם פני הדברים לא מצאתי מקום לחייב את הנתבעים 2 ו- 3 באופן אישי בחובות הנתבעת לתובע.

סיכום

  1. נוכח האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

            א.        פיצויי פיטורים בסך 7,650 ₪.

            ב.         תמורת הודעה מוקדמת בסך 2,700 ₪.

            ג.         דמי חגים בסך 2,600 ₪.

            ד.         דמי הבראה בסך 423 ₪.

            ה.        תוספת וותק בסך 888 ₪.

            ו.         הפסד פנסיית נכות בסך 34,185 ₪.

            לכל הסכומים דלעיל, יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.09 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

— סוף עמוד  13 —

            בנוסף, ניתן בזאת פסק דין הצהרתי על פיו הנתבעת 1 חייבת להמשיך ולשלם את הפרשי תגמולי הביטוח כל עוד חברת הראל ממשיכה לשלמם.

            התביעה נגד הנתבעים 2 ו-3 נדחית.

            הנתבעת 1 תשא בהוצאות התובע ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מקבלת פסק דין.

ניתן היום, י"ט שבט תשע"ג,  (30 לינואר 2013) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.